שבת לפנות בוקר, טבע ישראלי, מוזיקה שמקפיצה את הגוף, חברים טובים ואלפי אנשים יפים שבאו לרקוד ולחגוג את החיים,להפיץ אהבה ואור. ואז ברגע הכי יפה של הפסטיבל כשהקור הופך לחום, החושך לאור ולאט לאט מתגלות הפנים היפות של האנשים סביבך בדיוק ברגע הזה הכל משתנה בצורה קיצונית לכיוון אחר לגמרי.
כולם יודעים מה היה שם ולמרות זאת אני רוצה רגע לשים דגש על המעבר החד מאושר לאימה ופחד. כשהתחילו הטילים, עוד היינו "רגועים" ואמרנו לעצמנו "איזה באסה שהרסו לנו את המסיבה", אפשר לומר שעוד היינו תמימים בשלב הזה, לא ידענו מה מצפה לנו. ב 7 בבוקר, כשעוד לא הספקנו "לעכל" את הטילים וכבר התחילו יריות, נאלצנו לנטוש את הרכב ולברוח ברגל, בשלב הזה עוד חשבנו שהצבא יבוא והכל עוד רגע יגמר, לא רק אנחנו, כולם בורחים ומרגיעים אחד את השני, אלפים! ב 7:30 בבוקר שעה אחרי שהתחילה המתקפה של חמאס אני ואחי דן כבר מצאנו את עצמנו מתחמקים מכדורים שעפים לנו סנטימטרים ליד הגוף ומחבלים בכל מקום. בשלב הזה, הפחד הוא כל כך עצום שאי אפשר לתאר אותו במילים. הפחד שאחי הקטן יפגע, הפחד שהחברים הכי טובים שלי שהיו לפני רגע איתי ברכב ועכשיו הם במרחק קילומטרים ממני ואין לי איך לעזור להם, הפחד שאני הבא בתור. כך במשך שעות ארוכות אני, אחי ואלפים מחברי הקהילה שלנו היינו צריכים לשרוד שניה אחרי שניה, דקה אחרי דקה, שעה אחרי שעה, עד שחילצנו את עצמנו או באו לחלץ אותנו. אי אפשר להסביר במילים כמה ארוכה היא דקה כשיורים עליך. כמות האירועים שקרו בשעה היא בלתי נתפסת. עכשיו דמיינו שזה קורה לכם במשך שעות ארוכות ללא הפסקה.
עכשיו שאתם קצת מחוברים למה עברנו, בואו נדבר על ההתאוששות שלנו והניסיון לחזור לחיים.
ימים ספורים לאחר האירוע עמותת "לב בטוח" יצרו איתי קשר לבדוק מה שלומי ואם הם יכולים להציע לי טיפול עם פסיכולוג מומחה לטראומה. בלי להסס ישר אמרתי כן, ידעתי שאני צריך את זה. בהתחלה הציעו לנו 3 טיפולים, סוג של עזרה ראשונה נפשית. אני זוכר אחרי שני מפגשים הפסקתי ללכת והם לא הפסיקו ליצור איתי קשר ומצאו לי מטפל חדש שאני איתו עד היום ובתקווה גם אמשיך את הטיפולים איתו. למה בתקווה? עוד נגיע לזה.
לאחר מספר ימים אמרו לנו שמספר הטיפולים גדל ל-12. עכשיו דמיינו לכם אותי, שעברתי חוויה מטלטלת בצורה קיצונית צריך איכשהו להכניס את כל הבעיות שנוצרו לי מאז ל 12 טיפולים. אני זוכר שכבר מהטיפול השלישי התחלתי לחשוש. בהתחלה הייתי צריך הרבה יותר מפעם אחת בשבוע, הייתי בדיכאון והמפגשים האלה עם המטפל שלי היו המקום שלי להתפרק ולהיבנות מחדש אבל בגלל שהיינו מוגבלים לא יכולתי להרשות לעצמי שני מפגשים בשבוע, הפחד שהטיפולים יגמרו מהר מידי פשוט גרם לי לעוד חרדות. ואז לאחר מספר שבועות האריכו לנו ל-24 מפגשים, זו היתה בשורה משמחת שלא רק שהרגיעה אותי אלא גם עזרה לי לקחת את הטיפול למקומות שלא הייתי יכול ב-12 מפגשים. כל כך הרבה קרה ב-4 השעות האלה שברחתי, יש שם חומר לחיים שלמים. לשמחתי לאחר מספר חודשים האריכו את הטיפולים ל-36, שוב תחושת הקלה. אבל הנה אנחנו 10 חודשים אחרי ורוב השורדים לקראת סיום או שכבר סיימו את 36 הטיפולים שלהם, ומה עכשיו?
כמו שציינתי, אני בר מזל ומקרה יחסית "טוב" מבין שורדי הנובה. החלטתי שאני חייב שהעולם ישמע את הסיפור שלנו ומאז אני טס ומדבר עם קהילות יהודיות בארה"ב, עוזר להם להרגיש מחוברים לישראל ומעודד אותם בזמן שהם בעצמם במלחמה על הבית, האנטישמיות בשיאה. לאחר הצלחה יחסית והמון השקעה נבחרתי להוביל את פרויקט השגרירים של עמותת הנובה שבו אנו מחברים בין ארגונים לשורדים שיספרו את סיפור הגבורה שלהם (כולם גיבורים! ללא יוצא מהכלל!) ובעצם מגיעים ליותר ויותר מקומות בעולם. המטרה היא לעזור לשורדים, לחבר את היהודים בתפוצות למדינת ישראל וכמובן גם לגייס תרומות להמשך שיקום שורדי הנובה.
ולמרות זאת אני לא רואה איך אני יכול לעצור את הטיפולים ב-36. אני עוד שם רגשית, בבריחה. רק לאחרונה הצלחתי לבנות את האמון שלי באנשים. ויש גם את הדיכאון שבא והולך כאילו חבר שבא לבקר מדי פעם. אירוע טרור זה מקרה קיצוני, אבל גם בתוך הקיצוניות הזו יש קיצון. אנחנו לא עברנו אירוע טרור שלאחר מספר דקות כוחות הביטחון השתלטו על הזירה. אנחנו היינו במצב הזה שעות ארוכות, מדובר על צבא של מחבלים שנכנס לישראל ולא על בודדים. אם לא פסטיבל הנובה, היינו רואים מחבלים מגיעים לכל ערי הדרום ואולי גם המרכז. במקום שהצבא יהיה רשת הביטחון של המדינה, אנחנו היינו "רשת ביטחון" עבור המדינה. אנחנו במצב הזה כי שם למעלה מישהו נרדם, אז הגיע הזמן להתעורר ולטפל בנו, השורדים.
ומה אנחנו מבקשים? שיראו אותנו? זה כל כך הרבה?
היום הפתרון שמשרד הבריאות מציע הוא לאחר 36 טיפולים לעבור למרפאות בריאות הנפש. נשמע הגיוני על פניו אבל רגע… עברתי 36 טיפולים עם מטפל שהתחברתי אליו רגשית, אני סומך עליו, אני מרגיש פתוח איתו והוא מכיר אותי ממש טוב, אז עכשיו אני צריך לעבור למישהו אחר? אני צריך לעבור את הכל מחדש? ומה אם אני לא אמצא מטפל שאוכל להתחבר אליו? איפה ההיגיון בזה? כל העבודה הזו של 10 חודשים בכי ושמחה, התרסקות ובנייה מחדש, כל זה הולך לפח?
אז יש פתרון נוסף, לך לועדה רפואית, תקבל נכות (אם תקבל) ואז תוכל להמשיך לקבל את מעטפת הטיפולים וההטבות שיש לנכים, במילים אחרות תוכל להמשיך עם המטפל שלך וגם תקבל כסף מהמדינה וזכויות נוספות.
אני לא מבין איך משרד הבריאות וביטוח לאומי לא רואים את הבעייתיות בדרך שהם בוחרים לטפל בנו. למה כל כך מהר לשלוח אותנו למסלול של נכות? האם זה מה שאנחנו רוצים לייצר? דור של נכים? כ-3500 שורדי מסיבות (לא רק הנובה) ועוד אינספור חיילים, מפוני העוטף ועוד ועוד ועוד. אם כולם ילכו במסלול הזה קופת המדינה תשרף בזמן קצר מאוד.
בסך הכל ביקשנו שיתנו עוד טיפולים תחת המעטפת של מרכז חוסן שמאפשר לנו להמשיך את הטיפול עם אותו המטפל שהתחלנו איתו את התהליך. אם צריך 200 טיפולים תנו לנו, מזה משנה לכם? הרי בכל מקרה אם נלך במסלול נכות נקבל את זה ועוד כסף מהמדינה. לא כולם רוצים ללכת במסלול הזה, לא כולם רוצים את הטייטל הזה של נכה. לא ביקשנו מכם כסף לכיס, ביקשנו עוד טיפולים עם פסיכולוג. אף אחד לא קם בבוקר בהתלהבות ללכת לפסיכולוג (וסליחה מהפסיכולוג שלי, שאני ממש אוהב, אבל זו המציאות). אנשים לא הולכים לפסיכולוג אם הם לא צריכים את זה. זה לא לונה פארק, זה לא סרט בסינמה סיטי, זה אפילו לא מסאז', זה טיפול פסיכולוגי! למה אני צריך להיות נכה כדי להמשיך לקבל אותו? גם ככה הבירוקרטיה בתהליך הזה של הנכות היא ארוכה ומתישה אז תקלו עלינו!
שיקום נפשי זה לא דבר שאפשר למדוד, אין לדעת כמה טיפולים צריך כל אחד כדי לחזור לתפקוד מינימלי, שלא לדבר על תפקוד מלא. במקום לגדל דור של נכים נפשית, בואו נגדל דור של אנשים יוצאי דופן שהתגברו על הדברים הכי נוראיים שאפשר לדמיין ויותר מזה. דור של גיבורים וגיבורות! דור של תקווה ואהבת האחר! דור של ביחד!
ואני לא שופט את מי שכן בוחר ללכת במסלול הנכות, אין פה נכון ולא נכון, מי שצריך את זה שיעשה את זה. אבל אני מרגיש שלי זה מוקדם מדי ללכת בכיוון הזה ואני רוצה למצות את הטיפולים עד תום לפני שאני מקבל החלטה כזו.
לסיום אני רוצה להגיד שיש קהילה גדולה מאוד של אנשים שלא מקבלים את היחס הראוי. משפחות השורדים, שבמשך שעות היו חסרי אונים. הם לא מקבלים מספיק תשומת לב. ההורים שלי, שהם לא פחות ממדהימים, לא קיבלו את הכלים להתמודד עם זה. הם עברו טראומה, במשך שעות הם היו מנותקי קשר עם הילדים שלהם שרצים על נפשם בשדות ופרדסים. אני רק חושב על זה ואני נקרע מבפנים, מה שהם עברו זה לא משהו שאפשר לדלג עליו, השיקום שלהם זה השיקום שלי. הם תמכו נפשית וכלכלית. היו שם להרים אותי מהקרשים במקומות שהמדינה לא היתה. זה התפקיד של הורים, לדאוג לילדים שלהם וזה גם התפקיד של המדינה, לדאוג לאזרחים שלה שצריכים אותה יותר מתמיד.