"היי חברים, כאן מר שיבולת!", הנה משפט מוזר שיצא לי להגיד מאות אם לא אלפי פעמים בשנים האחרונות, אבל יש לו הסבר מאוד הגיוני.
אני שי בן-בסט, בן 28 מתל אביב. אני בוגר יחידת ממר"ם, מתכנת, ובין היוטיוברים ואושיית רשת מהמובילים בארץ בתחום הגיימינג והטכנולוגיה. כיום, אני מנכ"ל מייסד של סטארט-אפ ad-tech בתחום השיווק ופרסום בגיימינג בשם LootLabs. אך לפני הכל, אני מכור למסכים ואני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי - איך התמכרות למסכים הפכה למספר מקצועות, קריירה של עשייה, וכיצד הצלחתי להפוך בעיה שרוב הנוער חווה היום, לקריירה מצליחה ומשמעותית.
כמו רוב הנוער כיום, התחלתי את דרכי בתור גיימר. בתקופתי, גיימינג היה פחות פופולארי ופחות נגיש מהיום, ולכן כל התחום היה הרבה יותר טאבו. אף על פי כן, הייתי בין הילדים שיושבים מול המחשב בין 4 ל-8 שעות ביום, דבוק למסך ללא רצון או אפשרות לזוז ממנו.
אני בטוח שרובכם מתחברים לסיפור שאומר שהתמכרות למסכים היא תופעה מסוכנת שקיימת היום אצל כמעט כל דור הנוער. בתקופתי המסכים היו שונים - לא היה לכל אחד טלפון ביד עם כל עולם הרשת זמין לידיו, ולכן התופעה הייתה יותר נדירה אבל הרבה יותר אינטנסיבית, לפחות בהתחלה, רוב הזמן שלי היה מוקדש לגיימינג חסר פואנטה - שעות על גבי שעות של משחקי Call of Duty ואחרים. אומרים שדור המסכים הוא דור בודד בגלל התופעה, אבל קשה להגיד שלא היו לי חברים.
בעבר, ילדים היו יורדים למגרש הכדורגל לפגוש חברים ולשחק שעות. כיום, הילדים עצמם לא השתנו - הם עדיין זקוקים לאינטראקציה חברתית, ולכן רוב הנוער נמצא בפלטפורמות כמו דיסקורד פלטפורמות שנותנות להחזיק מעין שיחת טלפון באוויר שעות על גבי שעות בחינם. בתקופתי הייתה פלטפורמה בשם Skype או ICQ, בה ביליתי שעות עם חברים במשחקי המחשב. שם הכרתי חברים שעד היום יש לי קשר יומיומי איתם - חברי אמת מכל קצוות הארץ שלא הייתי יכול להתחבר איתם בדרך אחרת בגלל המרחק הגיאוגרפי. לא הייתי מוותר על אף אחד מהם.
אבל, התמכרות למסכים כן גורמת להמון בעיות - המוח כל הזמן במסך ולא פנוי לדברים אחרים כמו לימודים. אם נסתכל על הסיפור שלי בראייה לאחור אפשר כנראה להבין שההתמכרות למסכים שימשה מעין בריחה מהמציאות, בילדותי הייתי מלא חרדות עם התקפי חרדה תקפים שמאוד הקשו עליי ביומיום, המסכים היו מעין נתיב בריחה שעזר לי להתמודד עם חיי היום יום, אבל התמכרות גורמת לכך שהזמן לא ינוצל כראוי, היו לי בעיות עם בית הספר, ציונים נמוכים, חיסורים בכיתה, ואפילו טיולים שנתיים שפספסתי בגלל הרצון התמידי לשחק במחשב, ועוד שלל של בעיות הקשורות להתמכרות למסכים ולכן ההורים שלי עזרו לי ליצור מסגרות מול המסכים.
בכל התמקרות הדרך לפתור אותה היא לשלוט עליה, זה התחיל בהגבלת שעות מסך שעזרה במידה מסוימת אבל גם גרמה לאנטגוניזם, אבל מה שבאמת עבד עליי הוא ניתוב ההתמכרות למקום פרודוקטיבי. בגיל 14 ההורים שלי דחפו אותי לנצל את המחשב וללמוד תכנות - ללמוד איך לכתוב משחקים ולשחק במשחקים ספציפיים יותר "חינוכיים" כמו מיינקראפט (כן, כן, אותו מיינקראפט שחזר ב-2018 להיות פופולרי היה קיים גם בתקופתי שכן הוא היה בבטא ב 2010!).
מיינקראפט, למשל, הוא משחק שמאוד תורם ליצירתיות. יש בו רכיב בשם "רדסטון" שהוא בעצם מבוא לתכנות אסמבלר והנדסת חשמל עם שערים לוגיים ישירות בתוך המשחק! הרeע של מיינקראפט ושל הקורסים שההורים שלי דחפו אותי לעשות באמת נתן לי בסיס מאוד טוב לקחת את ההתמכרות שלי למקום בו עשיתי 10 יחידות מדעי המחשב בבית ספר ולאחר מכן שירתתי בצבא ביחידת ממר"ם - וכל זה בגלל ההתמכרות שלי למסכים.
לאחר הצבא ההתמכרות שלי נרגעה יותר, עדיין הייתי מבלה שעות רבות מול מסך אבל ניטבתי אותם אל העבודה והקריירה, אבל לאחר אירוע שזעזע לי את השגרה, גילוי סרטן אגרסיבי אצל אמא, כמו כל מכור חזרתי למקום המוכר שלי, חזרתי למסכים ונתקעתי שעות במשחקים מחשב, עד שהגעתי למסקנה שאולי אני יכול להשתמש בהתמכרות שלי וליצור ממנה משהו פרודקטיביהמצב ההזוי הזה עזר לי ליצור את המותג שלי "מר שיבולת", לקחתי את ההתמכרות ומבקום להיות לבד בחדר התחלתי לשתף את חווית המשחק שלי עם הרשת, לקחתי את הקישורים שקיבלתי להרצאות,הסברים והנגשות, שעבדתי עליהם בצה"ל ובקריירת ההייטק והבאתי אותם אל המסך של יוטיוב, כך יצרתי ערוץ שנחשב על ידי רבים לערוץ ה-"סמראט גיימינג" (קטגוריה שמתעסקת בניתוח של משחקים והסברים במקום משחק פשוט) הראשון בישראל, אם אני צריך לסכם את כל הנשוא ההתמכרות למסכים היא אתגר, אבל היא גם יכולה להיות כלי ועם כיוון נכון ותמיכה נכונה, היא יכולה להפוך למקור של הצלחה והישגים.