איך המוח שלנו הופך רגעים מסוימים באולימפיאדה לנצחיים

מנשיאת הלפיד של מוחמד עלי באטלנטה 96', דרך שבירת השיאים של יוסיין בולט, המדליה הראשונה של יעל ארד ב-92' ומדליית הזהב של לינוי אשרם בשנת 2020 - האולימפיאדה מספקת מדי ארבע שנים רגעים בלתי נשכחים בזיכרון הקולקטיבי הלאומי והבינלאומי. מה הופך רגע ספציפי לרגע "אייקוני"? האם כל ספורטאי יכול להפוך לאגדה אולימפית?

אולימפיאדה היא פסגת הקריירה עבור כל ספורטאי, כאשר הבמה הענקית והתהודה העולמית עשויה לעיתים להביא אנשים שהיו עד לפני כן לגמרי אנונימיים - לספורטאים מוכרים בעלי שם עולמי. מה יש בהישג אולימפי שמעצים את ה"רגע" ויוצר סוג של זיכרון בלתי נשכח?

אחד הגורמים המרכזיים ליצירת זיכרונות בלתי נשכחים הוא עוצמת הרגשות שחווים הצופים במהלך קידוד האירוע בזיכרון. אירועים המעוררים רגשות חזקים כמו התרגשות, שמחה, עצב או מתח נצרבים בזיכרון בצורה חזקה יותר. בנוסף, ניתן לומר כי ככל שהזיכרון נצרב במוחות של רבים, הוא הוא גם הופך במקביל לזיכרון קולקטיבי, מה שאף מעצים ומחזק אותם יותר כתוצאה מכך שאנו שולפים אותם מספר רב יותר של פעמים ביחס לזיכרונות אחרים וכך גם מחזקים אותם.

כאשר מוחמד עלי השיא את הלפיד האולימפי באטלנטה 1996 למרות מחלתו, הרגע הזה נחקק בזיכרון הציבורי. בזכות גדולתו כספורטאי כמובן, אך לא פחות מכך בתור אדם פעיל חברתית שעורר רגשות בקרב רבים. לא פחות אייקונית הייתה הזכייה של ג'סי אוואנס בארבע מדליות זהב באולימפיאדת ברלין 36' כאשר אדולף היטלר צופה בו כעוס מהיציע. על בסיס הסיפור הזה, שנחקק בזיכרון הקולקטיבי, הופק וצולם הסרט המפורסם 'המירוץ'".

מאמר שהתפרסם בחודש מאי האחרון מצטט את דבריו של עוזר פרופסור לפסיכולוגיה בפקולטת ייל, שאומר כי "אירוע צפוי או לא מפתיע כנראה לא ייצרב במוח". לעומת זאת, אירועים מפתיעים כגון מהפך דרמטי במשחק או תחרות, תורמים לזכירות של האירוע. רגעי הפתעה במשחקי ספורט, כמו קליעות של הרגע האחרון, מעוררים במוח עוצמת רגש גבוהה ומשפיעים באופן משמעותי יותר על קידוד המידע בזיכרון בהתייחס לחוזק הקשרים העצביים שמייצגים אותו.

הרמת האגרופים של טומי סמית' וג'ון קרלוס על הפודיום באולימפיאדת מקסיקו סיטי ב-1968 כתגובת מחאה על היחס המפלה לאפרו-אמריקאיים, הייתה מפתיעה ושונה בנוף באותן שנים באופן יוצא דופן, מה שהפך את הרגע הזה ואת התמונה עם האגרופים מורמים אל על לאייקונית. התמונה היוותה לאחר שנים את אחד הסמלים הבולטים במחאתBlack Lives Matters .

לעוצמת הרגש שמתעוררת ברגעים דרמטיים ולעימים מפתיעים, מוסיף עניאל את עוצמת ההשפעה של סיפורים אישיים כגורם משפיע על יצירת זיכרונות חזקים. לדוגמה, הסיפור של נדיה קומאנצ'י בת ה-14 שקיבלה את הציון המושלם הראשון בהיסטוריה של תחרויות ההתעמלות במונטריאול 1976, הפך את האירוע לבלתי נשכח. "גם בזכות ה'ראשוניות" של ההישג, אך לא פחות מכך בזכות סיפור החיים של ילדה שנכנסה לעולם ההתעמלות בכדי 'לעשות דברים שאמא שלי לא הייתה מרשה לה' - כך לדבריה, אשר הגיעה הכי רחוק שאפשר והפכה לשם נרדף להישגיות והאמונה שאפשר להגיע לכל הישג בזכות כוח הרצון.

הצופים מפתחים 'גרפים של הסתברות לניצחון' במוחם במהלך צפייה במשחקים, כך שהזיכרון שלהם מושפע משמעותית מהשינויים בהסתברות זו במהלך האירוע. רגעים שבהם משתנה ההסתברות לניצחון בצורה דרמטית נחקקים בזיכרון בצורה חזקה יותר.

אחת הדוגמאות המוכרות ביותר מההיסטוריה היא הסיפור "נס על הקרח". במשחק חצי גמר ההוקי באולימפיאדת החורף 1980 בין ארה"ב לברית המועצות - ניצחה ארה''ב 4-3 במשחק שבו הייתה "אנדרדוג" מוחלט, בשנות השיא של המלחמה הקרה. הסיפור הפוליטי, שהתערבב עם הסיפור הספורטיבי, הפך בשנת 2004 לסרט שובר קופות בהפקת אולפני וולט דיסני בשם "נס".

"נוירופלסטיות, כלומר היכולת של המוח להשתנות ולהתאים את עצמו, משחקת תפקיד חשוב בזיכרון של אירועים רגשיים חזקים. הצפייה באירועים ספורטיביים שמפעילים רגשות חזקים גורמת לשינויים עצביים במבנה המוח שמשפרים את הזכירות של האירועים הללו.

כדוגמה פרובינציאלית, ניתן כמובן לקשר את מדליות הזהב שבהן זכו שני הספורטאים הישראליים באולימפיאדת טוקיו 2020 - ארטיום דולגופיאט ולינוי אשרם. ניתן לומר כי בהתייחס לשתי זכיות אלה, נוצרו לנו כצופים, רשתות עצביות אסוציצטיביות חדשות שמייצגות את רגעי התחרות, רגעי הזכייה, החגיגות שאחרי השיחה, ההורים הנרגשים, שיחת הטלפון עם הנשיא ועוד מידע מסוגים שונים ביחס לשתי הזכויות שמקודד לנו בזיכרון לטווח הארוך, אשר ניתן לומר עליו בהקשר הנוירופלסטיות כי הוא שינה לנו את המוח.