האם אחזור להיות מי שהייתי? איך להמשיך בחיים למרות האובדן

בשלב הראשון החוויה היא בדרך-כלל של קריסה טוטאלית, התפרקות טוטאלית, וערעור של כל מה שהחזקת כאמונות, ערכים, תפיסות לגבי החיים - הכול מתפרק. זו תחושה שהכול נשמט, מן נפילה חופשית לעומק, וזו תגובה טבעית. זה מאפיין את התקופה הראשונה שקשה להגדיר אותה בזמן, אבל לאורך זמן זה משתנה.

האבל משנה צורה, צבע, מרקם, ועם הזמן יגיעו גורמי חיכוך מיטיבים שיתנגדו לנפילה החופשית הזאת: חזרה לאיזושהי שגרה של עבודה, חזרה למשהו שעשית בחיים שלפני האובדן, חברים שעוטפים אותך ועוזרים לך באופן מותאם ועוד. השמיים לא יישארו מעוננים לתמיד, לאט לאט העננים מתפזרים, ויגיעו ימים של שמיים בהירים. גם בעתיד יבואו ימים יותר קשים ופחות קשים, אבל מדי פעם יקרו דברים טובים וחיוביים. יתכן שיהיה קשה לשמוח מעומק הלב, אבל זו קצת שמש שנכנסת מבין העננים.

כשמרגישים שאפשר קצת להתרומם מהבור השחור הזה, כדאי לשאול את עצמנו - מה היה עוזר לי לטפס עוד קצת? גם אם זה קצת מלאכותי, גם אם זה לא בא מצורך עמוק ואמיתי, כדאי לנסות להיזכר מהם הדברים שעשו לנו טוב ולעשות אותם, אפילו בלי חשק. חשוב לזכור שאם חזרת לעשות משהו מהנה, זה לא אומר ששכחת, שחזרת לחיים הקודמים שלך ושלא אכפת לך.

יש אנשים שמרגישים שהם מצליחים להתמודד עם האובדן בעזרת הכוחות שלהם, ויש כאלה שלא מצליחים לצאת מהבור השחור: הם מרגישים שאף אחד לא מבין אותם, הם לא מצליחים לחזור לעבוד, לא מקיימים קשרים, לא מתעניינים במה שקורה בבית. גם אלה וגם אלה יכולים להיעזר בטיפול אם הם מרגישים צורך בכך, או להצטרף לקבוצת תמיכה. אפשר גם להתייעץ עם רופא המשפחה או פסיכיאטר ולשקול טיפול תרופתי, כי לפעמים צריך קצת להתרומם כדי שאפשר יהיה להיעזר בטיפול נפשי.

פעמים רבות מתוך מבוכה או פחד לפגוע אנשים בסביבה מתרחקים מהאדם האבל, אבל כדאי לנסות לבקש ולהסביר באופן מפורש וברור לבני המשפחה או לחברים מה אנחנו צריכים, למשל: אני צריכה שתשני איתי, אני לא רוצה להישאר לבד, תכיני לי אוכל כי אני לא אוכלת ואין לי כוח להכין. זה מאוד עוזר גם לאדם עצמו וגם לסובבים, שרוצים לתמוך ולא תמיד יודעים איך.

כדאי לדבר על מה שמרגישים. פעמים רבות הורים וילדים לא רוצים לצער אלה את אלה ולכן נמנעים מביטויים של כאב, אבל זה בסדר להביע כאב. שני הצדדים יודעים שהכאב קיים, וחשוב שזה יהיה פתוח (עד גבול מסוים). אפשר לשאול אחד את השני - מה אתה צריך ממני? מה אני יכולה לתת לך? מה יעזור לך? גם טיפול משפחתי יכול לסייע ביצירת תקשורת לצד האובדן, שלא תמיד מצליחים לייצר אותה לבד.

המשימה החדשה של כל אחד מבני המשפחה היא להמשיך את הקשר עם המת למרות שהוא כבר לא כאן בנוכחותו הגשמית. אפשר לעשות את זה בדרכים שונות: להדליק נר, לתלות תמונה, להכין פלייליסט של שירים שהוא אהב, לעשות משהו ברוחו או ברוח התחביבים שלו - סוג של צוואה רוחנית שאפשר להמשיך לקיים. זה לא חייב להיות משהו גדול ויקר, מה שחשוב זה למצוא את הדבר המדויק לכם, בלי קשר למה שאחרים עשו.

בקבוצות התמיכה שאני מנחה אני פוגשת גם כעס, תחושת הפקרה ורגשות אשם, למשל כשמדובר בהורים של צעירים שנרצחו במסיבה - איך לא ידעתי, איך לא מנעתי. המחשבות האלה לא רציונליות כי מדובר באנשים בוגרים שקיבלו החלטה ועשו מה שצעירים עושים, אבל התחושות האלה קיימות. מתחת לכל הרגשות האלה יושב כאב, והכעס והאשמה עוטפים וממסכים אותו. בסופו של דבר הכאב ימצא את הדרך שלו לצאת, ולכן חשוב לתת מקום לתחושות האלה. לדבר עליהן, לתת להן ביטוי ולהבין שזה טבעי להרגיש ככה. מותר לי להיות עם זה בלי לבקר את עצמי ובלי לשמוע אחרים.

לעתים הסביבה הקרובה מצפה ש"נתקדם", נתאושש, נבריא, ומתייחסת לאובדן כאל מחלה שקמים ממנה: "נו, זה עוד לא עבר? אתה עוד שם?". הציפייה הזו של הסובבים מגיעה לפעמים מכך שגם להם קשה לשאת את הכאב, והם רוצים שאותו אדם אהוב יחזור להיות מי שהוא היה קודם. עם זאת, חשוב להבין שלכל אחד יש את הקצב שלו. גם בתוך משפחה, לכל אחד מבני המשפחה יש קצב שונה. התגובה מושפעת מגורמים רבים - השלב ההתפתחותי בו נמצא האדם, אישיותו ונטיותיו, אובדנים קודמים או נוספים ועוד, ולכן היא מאוד אינדיבידואלית. חשוב שאדם יהיה קשוב אל עצמו ולמה שמתאים לו, ולא לפעול מתוך הלחץ של הסביבה.

במקרים רבים ישנה הכחשה ראשונית - זה לא יכול להיות, זה לא קורה לי, זו טעות... זו תגובה ראשונית מאוד טבעית. אנחנו תופסים את החיים כמשהו מאוד יציב, וכששבר כזה קורה קשה מאוד להשלים איתו, בייחוד בנסיבות של השבעה באוקטובר. עם הזמן מופיעים לפעמים רגעים שנראים כמו חוסר השלמה, כמו כשנשמעת דפיקה בדלת ולשנייה את חושבת שזה הוא, או כשאתה רואה מישהו ברחוב על אופניים ולרגע נדמה לך שזה הוא. יש הורים שכולים שאומרים שעוזר להם לדמיין שהילד בחו"ל ואין להם איתו קשר, כי לא יכול להיות שמישהו באמת נעלם בצורה כזאת. אבל עם הזמן, היעדר הנוכחות הפיזית הופך להיות יותר מוחשי. ממשיכים להיפגש עם המשפחה, החיים ממשיכים והוא איננו. הדלת נפתחת, וזה לא הוא. עם הזמן יש בדרך-כלל קבלה של המוחשיות הזאת.

אובדן של אדם קרוב ואהוב משנה אותנו לעד, נוצר שבר מאוד גדול בהקשר למי שהיינו לפניו. תפיסות, אמונות וערכים מתערערים, והאובדן תמיד יהיה נוכח בחיינו. בחלק מהמקרים ישנה חוויה של אובדן זהות, בעיקר כשמאבדים ילד: הזהות כאמא (או אבא), כבת זוג, משתנה. פעמים רבות, אחים שמאבדים אח שואלים את עצמם אם ההורים שלהם יחזרו להיות מי שהם היו. זה מאוד מעסיק.

אנחנו לא נחזור להיות מי שהיינו לפני האובדן, אבל עם הזמן מתפתחת זהות חדשה, נוצר איזון חדש ומציאות חדשה. יש אנשים שחווים צמיחה מתוך האובדן, מחפשים משמעות ופשר לאובדן ומוצאים דרך להיטיב עם עצמם ועם סביבתם. יש אנשים שמסתכלים על החיים אחרת, מעריכים את החיים אחרת. האובדן משנה אותנו, אבל זה לא אומר שתהיה אדם עצוב יותר, טוב פחות או טוב יותר. זה אומר שתהיה אחר.


הכותבת הינה עובדת סוציאלית המטפלת באנשים שחוו אובדן ומנחת קבוצות של אובדן ושכול בעמותת מרכז אלה. בכל שאלה, הכוונה או יעוץ בכל הנוגע להתמודדות עם אובדן, ניתן לפנות לעמותה באתר או בוואטסאפ 050-6644000