איך נוצר הריון - משלב הביצית, עד המפגש עם הזרע ולבסוף - ההפריה

כל אחד ואחת מאיתנו, בדומה לרוב היצורים הרב-תאיים, התחילו את חייהם בתור זיגוטה - ביצית מופרית שמכילה חומר גנטי הן מהנקבה והן מהזכר. אך כדי להתפתח מאותו תא בודד לכדי יצור מורכב ועצמאי דרושים שני תהליכים מורכבים - הפריה והיריון - שמתרחשים במערכת המין הנקבית. אם כן, כדי להבין אותם טוב יותר עלינו להתמקד במערכת זו, שמורכבת ממספר איברים שפועלים יחד - ביניהם הנרתיק (וגינה), הרחם, צוואר הרחם, החצוצרות והשחלות.

בעוד שגברים מתחילים לייצר תאי זרע רק בגיל ההתבגרות, כל אישה נולדת עם מספר קבוע של תאי מין - ביציות - שקָטֵן בהדרגה לאורך חייה. לעוברה יש כשישה מיליוני ביציות, ומספרן מצטמצם לכמיליון עד שני מיליונים עם היוולדה. עד שתגיע לבגרות מינית, עם הבשלת מערכת הרבייה, יוותרו לה כ-350 אלף ביציות בלבד. בשלב הבגרות המינית פוחתות כאלף ביציות מדי חודש, ורק אחת מהן עוברת ביוץ. הביוץ מסתיים בגיל חמישים בממוצע, בתקופה שמכונה גיל המעבר; בהקשר של רבייה, המשמעות העיקרית של הפסקת הביוץ היא אובדן היכולת להרות באופן טבעי.

השחלות הן זוג בלוטות אליפטיות שנמצאות משני צידי הרחם. הן מייצרות את הביציות, אוגרות אותן ומשחררות אותן בהתאם למחזור החודשי, שנמשך בממוצע 28 יום. הורמוני המין הנקביים, אסטרוגן ופרוגסטרון, מיוצרים גם הם בשחלות ומשתתפים בתהליכים רבים וחשובים: הכנת הרחם לקליטת הביצית המופרית ולהיריון, בקרת המחזור החודשי, התפתחות בלוטות החלב בשד, איזון של כמויות הסוכר והכולסטרול בדם, ועוד. הורמוני המין משפיעים גם על תחומים שאינם קשורים ישירות לרבייה, ביניהם הזיכרון ומצב הרוח.

הביציות נמצאות בתוך מבנים זעירים שנקראים זקיקים; הבקרה על הבשלתם ועל תהליך הביוץ מערבת מספר גורמים. עם ההגעה לגיל ההתבגרות, מתחיל ההיפותלמוס - אזור במוח שמשמש כמעין "מרכז בקרה" - להפריש את ההורמון GnRH. ההורמון מופרש אל הדם ונקלט בחלק הקדמי של בלוטת יותרת המוח, שמפרישה את ההורמונים החשובים לתהליך הביוץ - FSH (הורמון מגרה זקיק) ו-LH (הורמון ההצהבה). אלה מגיעים מזרם הדם אל השחלות, מפעילים את תהליכי התפתחות הזקיקים והביוץ ומבקרים אותם.

מדי חודש, בתיווך ההורמונים LH ו-FSH, חמישה עד חמישה עשר מהזקיקים מתחילים להבשיל. רק אחד מהם יסיים את תהליך ההבשלה ויזכה להיות "הזקיק הדומיננטי", בעיקר הודות לכך שהוא הזקיק עם הקולטנים הרבים ביותר להורמון FSH. שאר הזקיקים, לעומת זאת, יתנוונו וימותו. הזקיק הדומיננטי יעבור תהליכי הבשלה מתקדמים ויתפתח, וכך הביצית שבתוכו תבשיל. באמצע המחזור החודשי הזקיק הדומיננטי מתבקע, והביצית הבשלה נפלטת ממנו וממשיכה את דרכה במערכת הרבייה.

כך מדי חודש, מגיל הבגרות המינית ועד גיל סיום הביוץ, נפלטת ביצית מאחת השחלות - ועוברת מייד אל החצוצרה. החצוצרות הן שתי צינוריות שריריות משני צידי הרחם, והביצית עוברת דרך אחת מהן אל הרחם. הפימבריה, מבנה ריסני דמוי כף יד בקצה החצוצרה, פועלת בתיאום עם השחלה ויוצרת תנועת גריפה שמכניסה את הביצית אל החצוצרה. בתוך החצוצרה נעה הביצית הודות לכיווץ ולהרפיה של שרירי החצוצרה, וכן לתנועה של סיליה, מבנים חוץ-תאיים דמויי שערות שמרפדים את החלק הפנימי שלה. יחד הם מאפשרים לביצית לנוע לעבר הרחם.

הביצית נעה לאורך החצוצרה במשך כשלושים שעות. ברוב המקרים היא אינה מופרית, אלא מתנוונת, מופרשת מהגוף עם דם הווסת ומסיימת את מסעה. לעומתה, ביצית שפגשה בדרכה תא זרע תגיע אל הרחם מופרית, ותשתרש בו למשך כארבעים שבועות (280 ימים). במהלך התקופה הזו תתחלק הביצית המופרית אינספור פעמים, ותתפתח בהדרגה מצֶבֶר תאים לאיברים ולמערכות עד שיווצר עובר שלם. במשך שהותו ברחם יקבל העובר את כל צרכיו מהאם דרך השלייה וחבל הטבור, עד שיהיה מוכן לצאת לאוויר העולם.

בהפריה טבעית, הזרע עובר מסלול מפותל עד שהוא מגיע ליעדו. ביחסי מין נפלטים מיליונים רבים של תאי זרע - לעיתים יותר ממאתיים מיליון. כל אחד מהתאים עובר ממערכת הרבייה הזכרית אל הנרתיק, שהוא תעלה גמישה שמחברת בין פני השטח של הגוף לצוואר הרחם. דרך הנרתיק עובר התינוק בעת הלידה (ואז הוא נקרא תעלת הלידה), ודרכו מופרש גם הדימום הווסתי.

נוזל הזרע מיוצר במערכת הרבייה הזכרית, וכולל את תאי הזרע לצד חומרים שמסייעים להם: סוכר שמספק להם אנרגיה, שומנים שמשפרים את תנועתם ומכווצים את שריר הרחם, מימן פחמתי (ביקרבונט) שמגן עליהם מפני חומציות הנרתיק, ועוד. נוזל הזרע נשפך לתוך הנרתיק ומתחיל לנוע דרך צוואר הרחם. ההמשך כבר תלוי במצב צוואר הרחם: במהלך רוב המחזור החודשי הרחם סגור בשכבה רירית עבה בצוואר הרחם, שמונעת כניסת זרע וגורמים מזהמים לחלל הרחם. בזמן הביוץ, כשהביצית מוכנה להפריה, השכבה הופכת נוזלית יותר, וכך מתאפשר מעבר הזרע. במקרה זה, הזרע נודד מן הנרתיק אל צוואר הרחם ואל הרחם עצמו - ולבסוף, אם הצליח, הוא פוגש את הביצית בחצוצרה. הזרע נע בעיקר בעזרת "זנב" בשם שוטון, שמסתובב וגורם לתא לנוע.

עשרות מיליוני תאי זרע מתחילים את המסע, אבל עם הכניסה לחצוצרות נשארים רק כמאתיים מהם, שלכולם מטרה אחת: לחדור את דופן הביצית. תאי הזרע הראשונים מגיעים אל החצוצרה מספר דקות אחרי שנכנסו לנרתיק, והם יכולים לשרוד כחמישה ימים במערכת הרבייה הנקבית עד למפגש עם הביצית. תוחלת החיים הארוכה הזאת מגדילה את הסיכוי להפריה.

הרגע המהותי ביותר בתהליך הוא המפגש בין הזרע לביצית. הוא מתרחש בחצוצרה, לרוב בחלקה האמצעי והרחב, שנקרא אמפולה. ההפריה מתחילה ברגע שתא זרע אחד חודר את מעטפות הביצית ומעביר את החומר הגנטי שלו פנימה. או-אז מתחילה שרשרת תהליכים כימיים בביצית, שעיקרם הוא שטף יוני סידן ואבץ והקשחת המעטפת - שני גורמים שמונעים מתאי זרע נוספים לחדור אליה.

השלב החשוב הבא בחיי הביצית המופרית מתחיל כיממה לאחר ההפריה. הביצית מתחילה בתהליך החלוקה התאית - מתא אחד לשניים, משניים לארבעה וכן הלאה. החלוקה מתרחשת בעת תנועת הביצית המופרית לאורך החצוצרה, לכיוון הרחם. אחרי חמישה-שישה ימים, העובר שבדרך כבר מורכב מכמאה תאים וזוכה לשם בלסטוציסט. הבלסטוציסט מגיע אל הרחם, שם הוא משתרש בדופן הרחם וממשיך להתפתח.

הרחם הוא יעדה הסופי של הביצית המופרית, והוא אחד האיברים החשובים ביותר במערכת הרבייה הנקבית: בו משתרשת הביצית המופרית ובו העובר מקבל הזנה, הגנה ותנאי סביבה מתאימים להתפתחות עד יציאתו לאוויר העולם. הרחם צורתו כאגס, הוא נמצא באגן ומורכב משלוש שכבות: רירית הרחם, השכבה הפנימית שבה משתרש העובר (אם יש הפריה), והיא מתפרקת ומופרשת החוצה בדימום הווסתי (אם אין); שריר הרחם, השכבה האמצעית השרירית שמאפשרת לרחם לגדול בהיריון; ופרימטריום, השכבה החיצונית, שהיא דקה וחלקלקה ומקלה על תנועת הרחם בחלל האגן והבטן.

כבר בתחילת תהליך הביוץ, הרחם משתנה כדי להתאים לקליטת הביצית המופרית. השינוי העיקרי הוא עיבוי רירית הרחם והגדלת אספקת הדם אליה. כך נוצרת סביבה שמתאימה לקליטת הביצית המופרית, ובהמשך - להתפתחות העובר ולהזנתו. במשך ההיריון נפח הרחם גדל פי חמש מאות עד פי אלפיים בהשוואה לגודלו לפני ההיריון - מנפח של עשרה מיליליטרים לחמישה ליטרים בממוצע, ולעיתים אפילו לנפח של עשרים ליטרים.

הבלסטוציסט שהתפתח מהביצית המופרית מגיע אל הרחם ביום השביעי להפריה בממוצע. בשלב זה הוא מנסה להיצמד לרירית הרחם ולהשתרש בדופן הרחם, על מנת להתפתח ולקבל הזנה מהאם. אם תהליך ההשרשה לא צלח, הבלסטוציסט יופרש מהגוף יחד עם רירית הרחם, והאישה תחווה דימום וסתי רגיל, כמדי חודש, בלי לדעת בכלל שהתרחשה הפריה. רק כחצי מהביציות המופרות עוברות את שלב ההשרשה, והשאר מופרשות החוצה מן הגוף.

הבלסטוציסט ממשיך בהתפתחותו לכדי עובר, וגילו שווה לגיל ההיריון. נהוג למנות את גיל ההיריון בימים ובשבועות שחלפו מתאריך הווסת האחרונה של האם, ולוודא זאת באמצעות בדיקת אולטרסאונד, שנחשבת מדויקת יותר. קביעת גיל ההיריון במדויק חשובה כדי להעריך את גדילת העובר ואת התפתחותו, לבדוק את האם בבדיקות המקובלות ולתת לה טיפול תרופתי וחיסונים, במידת הצורך. לכן מעקב רפואי על פי ההמלצות חשוב לשמירה על בריאותם של האם והעובר גם יחד.

אי-פריון מוגדר לאחר שבני הזוג מקיימים יחסי מין בזמני הביוץ, ללא אמצעי מניעה, במשך שנה לפחות, אך לא מתפתח היריון. שכיחות אי-הפריון היא כחמישה עשר אחוזים, כלומר, אצל זוג אחד מתוך שבעה לא יושג היריון באופן טבעי בתוך שנה. כאמור, ההפריה היא תהליך מורכב, והיא מחייבת סנכרון בין גורמים רבים: מועד הפרשת ההורמונים וכמותם, הכנה ותפקוד תקינים של איברי הרבייה וקליטת הביצית המופרית. שיבוש בכל אחד מהתהליכים האלה מקטין את הסיכוי להיכנס להיריון. בעבר נהוג היה לחשוב שהביולוגיה הנשית היא הגורם הבלעדי לאי-פריון, אך חוקרים מצאו שהשפעת שני המינים שווה, ובחלק מהמקרים אי הפריון מקורו בשניהם. לזוג שלא הצליח להרות במשך שנה באופן טבעי ממליצים לקבל ייעוץ רפואי ולאתר את הגורם לבעיה, במטרה לשפר את הסיכוי להרות.

הסיבה העיקרית לאי-פריון שמקורה במערכת הרבייה הנשית היא ביוץ לא תקין. הגורמים השכיחים ביותר לכך הם גיל, בשל ירידה במספר הביציות ובאיכותן וחוסר איזון הורמונלי, שעלול לשבש את תהליך הביוץ. גורמים נוספים שמורידים את הסיכויים להפריה הם חסימת החצוצרה, שמונעת הן מתאי זרע והן מביציות להיכנס אליה, שינויים במבנה הרחם, כמו מומים מולדים או גידולים, שפוגעים בקליטת הביצית המופרית ובהתפתחותה. לצורך מציאת הגורם המעכב האישה תתבקש לבצע בדיקות דם ובדיקות נוספות לפי הצורך, כמו הדמיות וצילומי אגן.

אי-פריון שמקורו במערכת הרבייה הגברית מתבטא בחוסר או הפחתה של נוזל הזרע ושל איכותו. המרכיבים העיקריים שנבדקים הם צורת תאי הזרע, תנועתם וריכוזם וכן דרגת חומציות הנוזל, נפחו וצמיגותו. למרות הבדיקה המקיפה והמכשור המתקדם, הסיבה לכמחצית ממקרי אי-הפריון הזכרי אינה ידועה. הסיבה השכיחה ביותר לירידה בפוריות הגבר היא פגיעה באשך, שבו מיוצרים תאי הזרע. מצבים כמו נפיחות בוורידי האשך, דלקת, או השפעה של תרופות ושל ניתוחים, עלולים לגרום לירידה באיכות הזרע. גורמים נוספים הם חוסר בטסטוסטרון, מומים מולדים כמו חסימה בצינור הזרע או היעדרו, או מיקום לא תקין של האשך (אשך טמיר).

אז מה עושים?
טיפולי פוריות הם פתרון לחלק גדול ממקרי אי-הפריון. ארבעים ושניים אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בארצות הברית מעידים שעברו טיפולי פוריות, או שהם מכירים אישית מישהו שעבר כאלה. ישנם סוגים שונים של טיפולי פוריות, שכל אחד מהם מותאם לבעיה הספציפית של הזוג הרלוונטי.

כאשר מקור אי-הפריון במערכת הרבייה הגברית יש כמה פתרונות. אם צינור האשך חסום וזרע לא נפלט, אפשר לחדור בניתוח אל האשך, לשאוב ממנו תאי זרע ואיתם להפרות ביציות; כאשר ריכוז תאי הזרע נמוך בשל חֶסֶר הורמונלי, יכול הגבר לקבל את ההורמונים החסרים כתרופה, ואילו במקרים של דלקת באשך שגורמת לספירת זרע נמוכה אפשר לטפל בעזרת אנטיביוטיקה. לעיתים טיפול שמרני, כמו פעילות גופנית, ירידה במשקל, או הפסקה של עישון ושל צריכת אלכוהול, ישפרו את הפוריות. כאשר מקור-אי הפריון הוא במערכת הרבייה הנשית, הטיפול ברוב המקרים יהיה השראת ביוץ באמצעות הורמונים, שאיבת ביציות והפרייתן מחוץ לגוף, או ניתוח לתיקון או מעקף של הפגם המבני שגרם לאי-הפריון. לא נותר אלא לאחל לכל הנוגעים בדבר שהטיפולים יצלחו.

הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי