לכולנו זה קורה - אנחנו יודעים שאנחנו חייבים להספיק משהו, אומרים לעצמנו שוב ושוב כמה זה חשוב וכמה טוב נרגיש כשנסיים, אבל אז אנחנו מעדיפים לגלול בטלפון, לנקות את הבית, לקרוא עשרות תגובות בריב רנדומלי בין שני אנשים ברשת - והכול כדי לא לעשות את הדבר היחיד שיגרום לנו להפסיק להרגיש את החרדה התהומית הזאת.
אז כמו עם כל בעיה, גם עם דחיינות כרונית, הדרך לפיתרון עוברת קודם כל בהבנה מעמיקה של הגורמים שיוצרים אותה. מחקר חדש שנערך במכון המחקר Max Planck לקיברנטיקה ביולוגית בגרמניה, מציע מסגרת מתמטית מדויקת להבנת הדפוסים השונים של דחיינות והסיבות שעומדות מאחוריהם. התובנות האלו עשויות לסייע לכולנו בפיתוח אסטרטגיות אישיות להתמודדות עם הבעיה הכל כך נפוצה הזאת.
ארבעת דפוסי הדחיינות שצריך להכיר
אז למה בעצם אנחנו דוחים משימות, גם אם ברור לנו שזה רק יחמיר את המצב? ד"ר סהיטי צ'בולו (Sahiti Chebolu), מדענית המוח שערכה את המחקר, הסבירה בראיון ל- NeuroScienceNews: "דחיינות היא מושג שמהווה מטרייה רחבה שמכניסה תחתיה מגוון רחב של התנהגויות ודפוסים שונים וייחודיים. אם אנחנו באמת רוצים להבין אותה, עלינו להבדיל בין הסוגים השונים שלה והגורמים שעומדים מאחוריהם. בעבודת המחקר שלה, ד"ר צ'בולו זיהתה מספר דפוסים נפוצים של דחיינות:
הפרת "חוזים" פנימיים - לדוגמה, רבים מגדירים לעצמם זמן מסוים לטיפול בחשבונות או בדוחות מס, אבל במקום זה מעדיפים לצפות בסרט או לצאת לאכול משהו עם חברים.
קשיי מחויבות - נטייה להמתין ל"תנאים המושלמים" לביצוע משימה כלשהי, בלי לקבוע זמן מסוים שבו באמת נבצע אותה.
הצתה מאוחרת - חלק מהאנשים מעדיפים לדחות משימות מסוימת עד הרגע האחרון - ואז מתמלאים בלחץ וחרדה כשהרגע הזה מגיע.
נטישה באמצע - אלו אנשים שמצליחים להתחיל בביצוע משימה כלשהי, אבל מפסיקים באמצע מסיבות שונות.
המחקר מצא כי לכל דפוס כזה יש הסברים אפשריים שונים, כמו הערכה שגויה של הזמן הנדרש לביצוע או הגנה על האגו מפני כישלון פוטנציאלי. לכן, חשוב להבין לאיזו קטגוריה אנחנו נכנסים כדי לדעת איך לטפל בדחיינות בצורה שנכונה ומדויקת לנו.
"אי ודאות היא גורם מרכזי בדחיינות"
צ'בולו מציעה לחשוב על דחיינות כסדרה של החלטות זמניות. לדבריה, "המוח שלנו מסכם את כל התגמולים והעונשים שאנו מצפים לקבל מההתנהגויות שונות. באופן טבעי, הוא בוחר בדרך הפעולה שמבטיחה להיות הנעימה ביותר בסך הכול, עם כמה שפחות סבל".
אבל - ויש כאן אבל גדול - במוח שלנו, באופן טבעי, תוצאות בעתיד הרחוק מקבלות משקל נמוך יותר בשכלול של התוצאות החיוביות והשליליות, גם אם באופן רציונלי אנחנו מבינים דברים אחרת. במידה מסוימת, זה נורמלי ואפילו מועיל למוח שלנו לחשוב בצורה כזאת. כי אחרי הכול, העתיד הרחוק מלא באי ודאות והמוח מעדיף להתמקד במה שקורה כאן ועכשיו.
"רק כשאנחנו מייחסים ערך מופרז לחוויות בהווה ולא מספיק לאלה שנמצאות בעתיד, אז מדיניות קבלת ההחלטות שלנו הופכת במהירות ללא יעילה." מסבירה ד"ר צ'בולו.
כדי ללמוד על דחיינות בחיים האמיתיים, צ'בולו צללה לתוך מאגרי נתונים גדולים שסופקו על ידי אוניברסיטת ניו יורק. הנתונים כללו יומנים של סטודנטים שנדרשו להשתתף במספר שעות מסוים של ניסויים במהלך הסמסטר. חלקם נפטרו מהמשימה באופן מיידי, אחרים חילקו אותה באופן שווה על פני מספר שבועות וכמובן שהיו גם כאלה שנמנעו ממנה עד שכמעט היה מאוחר מדי. כך היא גיבשה דפוסים מתמטיים שעזרו לה להבין את הגורמים העמוקים יותר לדחיינות, שהזכרנו כאן.
המחקר מצא כי לכל דפוס של דחיינות יש מספר הסברים אפשריים. "אי-ודאות היא גורם עיקרי בדחיינות", מדגישה צ'בולו. זה יכול לדוגמה להיות חוסר היכולת לחזות כמה זמן נצטרך כדי למצוא את כל הקבלות להוצאות מוכרות, אבל אי-ודאות יכולה גם להתבטא בחוסר ביטחון ביכולות שלנו, בפחד מכישלון או בספק האם משימה כזאת או אחרת באמת עוזרת לנו להשיג את המטרות שלנו.
אז איך מפסיקים לדחות ומתחילים לעשות?
צ'בולו בטוחה שעל ידי הבנת הדחיינות כסדרה של החלטות זמניות וזיהוי הגורמים העמוקים שמשפיעים עליה, אפשר גם להתאים את הפיתרון שבאמת יעבוד בשבילנו כדי להיפטר ממנה.
אם לדוגמה אתם מבינים שהמוח שלכם מעדיף סיפוק מיידי על פני הגשמת מטרות ארוכות טווח, אז תוכלו לתת לו תגמולים קטנים על כל מטרה קטנה שאתם משיגים בדרך. ואם אתם מאלה שנוטים להעריך בחסר את הזמן שנדרש לעבודה, אתם יכולים לנסות להציב לעצמכם יעדים מוגבלים בזמן.
אם אתם מוצאים את עצמכם נוטשים את המטלות שלכם למרות שהחלטתם על מועד ספציפי לביצוען, כדאי לנסות להימנע מסביבה מסיחת דעת, לנעול את הטלפון הנייד בתיבה או אולי להחליט שתעבדו בבית קפה או בספרייה.
והכי חשוב - תזכרו ותזכירו לעצמכם כל הזמן שדחיינות היא לא עצלנות. זו תופעה מורכבת שיכולה לנבוע ממגוון גורמים, כולל חרדה, פרפקציוניזם, או קושי בוויסות רגשי. הכרה בכך, התאמת טיפול נכון ובעיקר היכולת לסלוח לעצמכם על דחיינות הן הצעדים הראשונים והחשובים לקראת הגברת הפרודוקטיביות וגם שיפור המצב הנפשי ותחושת המסוגלות.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם דוחים משימה חשובה, תזכרו שאתם לא לבד. זו תופעה נפוצה ביותר, בטח בעידו המודרני, שבו המוח האנושי עדיין מסתגל לסביבת עבודה שאינה טבעית לו, אחרי שבמשך רוב האבולוציה היינו צריכים לשרוד בטבע, לצוד, להילחם ולבצע עבודות פיזיות. ואם אתם לא מצליחים להתמודד לבד עם הדחיינות - זו לא בושה לבקש עזרה ולהבין בעזרת גורם מקצועי מה באמת מסתתר מאחורי הנטייה המוכרת והאוניברסלית הזאת.