בסוף השבוע האחרון הלוחם אלירן מזרחי ז"ל קץ לחייו בטרגדיה מחרידה. בכתבה האחרונה עמו, אלירן תיאר את הלחימה כ"סם נדיר, חזק ועוצמתי" שהוחדר בו, בעוד שהשיבה משדה הקרב נחוותה כ"גמילה קשה עד כדי סבל בלתי נסבל".
דבריו הכואבים של אלירן מבטאים תופעה רחבה שחולקים לוחמים רבים אך משום מה אינה מדוברת כלל. התמכרות אמיתית לשדה הקרב ותסמינים קשים של גמילה וקריז עם החזרה אל שגרת החיים.
החיים הצבאיים בשדה הקרב הם החוויה האולטימטיבית עבור לוחמים רבים. אדרנלין צרוף זורם בוורידים, כל החושים מחודדים לרגע המכריע, תחושת משמעות ועילפון כשהמוח משתכר מריגושי הלחימה האינטנסיביים. הדופמין שאחראי במוחינו על תחושת העונג האופוריה הופרש ביתר שאת בזמן הלחימה. עבור רבים מהלוחמים זוהי בדיוק מנת הסם שחסרה למוחם בחיי היומיום.
אך בחזרה לשגרה מכורים ושיכורים מעודף הדופמין במוח, המציאות היבשה של חיי היומיום פגשה את הלוחמים באכזבה עמוקה. המוח הרגיל להתפרצויות האדרנלין והדופמין, מצא עצמו מכור מתגעגע לאותה מנה גדושה של דופמין, לעוצמת הריגושים הגבוהה. חייהם הפכו טפלים ודלים אל מול המרץ והריגושים שאפיינו את הלחימה.
כמטפלת בהתמכרויות, זיהיתי אצל לוחמים תסמינים מובהקים של גמילה הזהים לתסמינים של שימוש בסמים: אי שקט תסמיני חרדה, חוסר סבלנות לבת הזוג, לילדים, לחברים דיכאון וריקנות קשה מנשוא. ניכר היה שהמוח שלהם סובל ממחסור חד בדופמין שאליו התרגל המוח בחודשים האינטנסיביים של לחימה. בדומה למכור לסמים בגמילה שלא מוצא טעם בהנאות הקטנות כך גם הלוחמים שחזרו מהקרב אל השגרה חוו "קריז" של ממש. תסמיני גמילה קשים כמו מסם.
התסמינים האלה דחפו רבים מהלוחמים להתגעגע אל זירת הקרבות. רבים מהם מצפים כמו ב"דודה" אל סם לקבלת הצו שיחזיר אותם ללחימה. הם אינם חוששים מהאימה שבשדה הקרב, אלא דווקא מתהליך הגמילה הצפוי בבית. אחד הלוחמים שמחכה לצו 8 אמר לי "מה שמפחיד הכי זו החזרה הביתה, לקח לי המון זמן להתגבר על תסמיני הגמילה".
המקרה הטרגי של אלירן מזרחי ז"ל מלמד שחשוב להתייחס ללחימה כאל התמכרות לכל דבר. אל לנו להסתכל על לוחמים כאל "גיבורים" השבים מן הקרב בלבד. תפיסה חד-ממדית שכזו רק מקשה עליהם לחשוף את המצוקה וקשיי ההסתגלות העמוקים שהם חווים עם חזרתם.
חובתנו כחברה היא לתת מעטפת תמיכה רגשית רחבה ללוחמים אלה. יש לשים לב לנורות אזהרה מוקדמות - תסמינים של חרדה, דיכאון ואי שקט, ולהפנות לטיפול נפשי במידת הצורך ללא שיהוי.
במקביל, חיוני לצייד את הלוחמים בחלופות וגירויים ממלאי-חיים שיקלו על המעבר החד מזירת הקרבות המשכרת. למשל, ניתן לשלב לוחמים אלה בהתנדבויות ופרויקטים בעלי משמעות, כמו עזרה ותמיכה לפצועי צה"ל וחיילים אחרים. כך הם יוכלו להמשיך ולהרגיש חלק מסיפור הלחימה והגבורה, תוך הפחתת תחושת הקיטוב הקיצונית והמצמררת שבין עולם הקרב לעולם השגרה.
אלירן ז"ל במותו הטראגי ציווה עלינו כחברה - "להחזיר את החילים הביתה משדה הקרב, לא רק בריאים בגופם אלא גם בנפשם".
ד"ר שירה סובול מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, מומחית בטיפול בהתמכרויות