וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אחרי 151 ימי לחימה, אריאל חזר הביתה. שם חיכה לו הקרב האמיתי

אריאל מוליאן

עודכן לאחרונה: 24.5.2024 / 12:08

"כשסוף סוף הגעתי הביתה, רציתי לחזור למילואים. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך מציאות זרה". אריאל מוליאן חזר משירות של 151 ימי מילואים, אבל מתקשה לחזור לחיים שהשאיר מאחור. טור אישי וכואב

תיעוד מפעילות גדוד 52 במרחב רפיח, 18 במאי 2024/דובר צה"ל

באחת הפעמים שיצאתי הביתה, אחרי יותר מ-100 ימים במילואים, בת הזוג שלי העירה לי: "אני מדברת אליך, ואתה לא עונה". לא הבנתי על מה היא מדברת. בכלל לא שמתי לב שהיא סיפרה לי על משהו שקרה לה במהלך השבוע בו שהיתי במילואים.

לפני המילואים, נהגנו לשבת בסוף היום יחד, נהניתי להכין לנו ארוחת ערב. היינו יושבים ומחליפים חוויות מהיום שהיה. תמיד מצאנו זמן להתעדכן.

ב-7 באוקטובר, כמו רבים במדינה, כשהחלו להגיע התמונות מהדרום, התחלתי לארוז תיק. ואכן גויסתי. תחילה הייתה תחושה גדולה של אחדות ושל משמעות. הרגיש לי שכולנו באותה סירה. היה ברור שהגענו לכאן במטרה ברורה וחשובה. שהפעם זה שונה מפעמים קודמות. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול ובעל משמעות קיומית, שאני פעיל, תורם לסיטואציה, לא פסיבי.

התחושה הזו קיבלה חיזוק מהבית ומהאזרחים במדינה. הייתה התגייסות מאוד גדולה. תרומות זרמו ובזכותן הייתה אפשרות אמיתית להתקיים שם בימים הראשונים של המילואים. על אף החרדה מהמצב, הבית שידר לנו חוסן - "אתה תדאג לעצמך, אנחנו נהיה בסדר".

אריאל מוליאן. באדיבות המצולמים
בת הזוג שלי העירה לי: "אני מדברת אליך, ואתה לא עונה". לא הבנתי על מה היא מדברת. אריאל מוליאן/באדיבות המצולמים

אך מצד שני, מהרגע הראשון גם הזדחלה לה תחושה של חוסר ודאות. היינו בלי טלפונים, לא ידענו מה קורה ומה התוכניות להמשך. היו דיבורים על כניסה ללבנון, על פלישה של כוחות מצפון, על ירי טילים. כל דיווח או שמועה העבירו אותנו תדיר למצב של דריכות שיא, אדרנלין ברמה הגבוהה ביותר. מעברים חדים מאפס ל-100 שלרוב הסתיימו בלא-כלום. ובלי לשים לב, הגוף והנפש נשחקים במעברים האלה שנמשכים יום אחר יום, במשך שבועות.

אני זוכר את היציאה הראשונה הביתה. זה היה אחרי כמעט חודש בו היינו זרוקים במטע אבוקדו ובננות, ישנים על הריצפה בתנאים לא תנאים. התחלתי לנסוע והייתה לי תחושה שאני לא מבין איפה אני נמצא. הרגיש לי מוזר שיש עוד מכוניות על הכביש. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך מציאות זרה.

sheen-shitof

תוצאות מהיום ה-1

הפיתוח המהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית - כעת במבצע מיוחד

בשיתוף נומייר פלוס
"חברים סיפרו איך הילדים שלהם, יותר גדולים מהבת שלי, לא הסכימו לדבר איתם, חלקם חזרו להרטיב, הפכו חסרי שקט או אלימים"

בתחושה הזאת גם הגעתי הביתה. מצד אחד, הייתה אופוריה: חזרתי הביתה אחרי חודש בו הקשר אתי היה מינימאלי, כולם נורא דאגו. אבל מנגד, המציאות המורכבת מתחילה לתת בי את אותותיה. הבת שלי הייתה אז בת חמישה חודשים. היא לא ממש זיהתה אותי. אני זוכר איך ניגשתי אליה באיטיות כדי שלא תיבהל, ובפנים חשתי כיווץ בבטן, בעוד הראש עובד ומנרמל - "זה טבעי", אמרתי לעצמי, "זה היה צפוי". חברים אחרים שיתפו איך הילדים שלהם, יותר גדולים מהבת שלי, לא הסכימו לדבר איתם, חלקם חזרו להרטיב, הפכו חסרי שקט או אלימים.

אריאל מוליאן. באדיבות המצולמים
התחלתי לנסוע והייתה לי תחושה שאני לא מבין איפה אני נמצא. הרגיש לי מוזר שיש עוד מכוניות על הכביש. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך מציאות זרה. אריאל מוליאן/באדיבות המצולמים

ואז חזרה למילואים ולשגרה מוזרה - שבועיים-שלושה בצבא ואז 24-48 שעות בבית. אני לא מצליח בכלל לקלוט מה קורה בבית, וכבר אני חוזר. ואז קרה לי דבר מפחיד. התחלתי להרגיש שהבית שאני כל כך רוצה לחזור אליו נהפך לאתגר, ואילו הצבא הפך לאזור הנוחות. לא הבנתי את זה אבל הרגשתי את זה: כשהייתי בבית רציתי לחזור למילואים, למרות שבמילואים התגעגעתי הביתה. לא הצלחתי להכיל את סוג התפקוד שהבית דרש ממני. הרגשתי חוסר נוחות וחוסר שקט במקום שצריך להיות המבצר שלי.

ובמקביל המציאות נותנת שוב אותותיה - האחדות והמסרים המחזקים של החברה הישראלית מתחלפים בקשיים, בוויכוחים, בפיצולים מוכרים. העסק העצמאי שהקמתי שנה לפני כן, חדל מלהתקיים. בת הזוג שלי נאבקת עם גידול לבד של תינוקת בת 7-8 חודשים שלא ישנה בלילה. היא גם צריכה לחזור לעבודה ואנחנו צריכים לעבור דירה. ואני עדיין במילואים עם תאריך שחרור שמשתנה כל יום. בשלב הזה כבר הרגשתי שכל יציאה הביתה נהפכה קשה מאוד, מבלבלת. במפגשים חברתיים ניסיתי להיות חלק אבל זה הרגיש מאוד טכני. לא הצלחתי להיות באמת נוכח. בראש התקיים מאבק מתמיד בין שתי מציאויות. צד אחד רוצה לחזור לצבא וצד שני רוצה להשתחרר עם משאלה לחזור למה שהיה לפני המלחמה.

"כשהייתי בבית רציתי לחזור למילואים, למרות שבמילואים התגעגעתי הביתה. לא הצלחתי להכיל את סוג התפקוד שהבית דרש ממני. הרגשתי חוסר נוחות וחוסר שקט במקום שצריך להיות המבצר שלי"

רגע השחרור הגיע. הרגע לו ייחלתי לילות רבים. כלפי חוץ הייתי שמח. מבפנים? חרדה גדולה. מה הולך להיות עכשיו? איך חוזרים אחרי 151 ימים לשגרה, לעבודה? מי בכלל זוכר מה זה. והמלחמה? היא לא נגמרה. יש עדיין מספר בלתי נתפס של חטופים בעזה, אנשים בצפון ובדרום לא יכולים לחזור הביתה. טילים נורים על בסיס יומי. איך בכלל אני יכול לחזור במצב כזה לפינה שלי?

ואכן, הימים בבית הופכים לרכבת הרים רגשית. אני לבד עם עצמי בשקט שכל כך חיכיתי לו, אבל מנגד מרגיש אי שקט, סערה פנימית. מצד אחד לא יכול לבד, מצד שני לא מרגיש בנוח או נוכח בתוך הביחד.

ניסיתי לעשות פעולות שיחזירו אותי לשגרה - להיות עם הילדה, לסדר את הבית, להכין ארוחת ערב, לעשות ספורט, לנסות להיפגש עם חברים ועוד. אבל משהו שם לא עבד. לא הבנתי מה קורה. השגרה שכל כך אהבתי נהפכה להיות כל כך מורכבת עבורי. דברים קטנים כמו בכי של הילדה שלי, הערה מבת הזוג, פגישת עבודה סטנדרטית יצרו אצלי תחושה של רצון לברוח, תסכול מאוד גדול, רצון לבכות כאילו אני לא שולט יותר על האני הפנימי שלי.

לתוך כל זה נכנסה תחושה שאני לא בסדר. למה אני מרגיש ככה? לא חוויתי אף אסון במונחים של לחימה, אז למה אני ככה? האם אני מוותר לעצמי? אולי אני חלש. למה אני כבר לא האיש שחש משמעות גדולה כמו לפני מספר שבועות?

ובכלל, איך אני יכול לחזור לשגרה אם כבר יש תאריך חזרה - לשם, לקרב.


הכותב הוא מטפל בהתמכרויות במכון הפסיכיאטרי "מנטליקס", בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה ותואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully