הילד אובחן עם הפרעת קשב, עכשיו מה אומרים לו?

יום בהיר אחד, בעקבות אבחון, הורים לילדי הקשב מגלים כי עד כה הם פירשו את התנהגותו של הילד, באופן שגוי. כל הדברים אותם עשה כביכול "בזדון", ה"עצלנות" או המשימות שבהם התקשה, פיזר, שכח, נכנס להתקפי זעם או כל תופעה אחרת בדרגות שונות, קיבלו תפנית בעלילה.

מודעות היא שם המשחק ולמרות שזה לא מפסיק להיות מאתגר, עצם הידיעה וקבלת גושפנקא "אפשר לקרא לילד בשמו", מהווה הקלה משמעותית. מכאן ההורים יוכלו לקבל הדרכה הורית, להיחשף לטכניקות, טיפולים ודרכים שונות לעזור בעזרת אנשי מקצוע והצוות בבית הספר, אבל זה עדיין לא מספיק.

עד האבחון, הילד גדל בתחושות מעורבות, הוא שמע הקנטות ואפילו במשפחה קיבל מנות גדושות של ביקורת ומרות. חלקם מהילדים מסתובבים עם רגשות אשם, חוסר ביטחון והרגשה של יצור שונה שפוגע בכולם ובסביבה. ואכן חשוב לספר לילד על הפרעת הקשב כדי שיבין למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג. אחרת, הילד יחפש הסברים אחרים, כמו: "אולי אני פשוט עצלן?", "אולי אני טיפש ולא מבין כלום?", "נראה לי שמשהו בי דפוק, אני לא כמו כולם".

אם אנחנו רוצים לגדל ילד עם ביטחון עצמי וערך עצמי גבוה, אנחנו מחויבים לתת לו הסבר מדוע קשה לו, ומכאן גם כלים שיכולים לעזור לו, על מנת לממש את הפוטנציאל הטמון בו.

• השיח עצמו: צריך להיות קצר ולא עולה על 5 דקות, קליל ולא מעמיס, אך עם מסרים מדויקים. צריך לזכור שילדי הקשב לרוב לא יכולים להקשיב בשיחה יותר מ 5 עד גג 15 דקות, ולכן כדאי שתחשבו לפני השיחה מה בדיוק אתם רוצים להגיד.

• מה לומר? תתחילו מהעובדה ותנו לזה שם ברור: "יש לך הפרעת קשב". תמשיכו לציין מה מאפיין אותה בהקשר של הילד, למשל: "בגלל זה קשה לך להקשיב בלימודים". ואז תנו דוגמא על מישהו נוסף שהילד מכיר שיש לו הפרעת קשב, כדי שהילד לא ירגיש בודד במערכה, למשל: "גם לאבא יש את זה". אם אין קרוב משפחה או חבר, אפשר לתת דוגמא מרוחקת יותר. ואז ציינו גם את החוזקות שבהפרעת הקשב, למשל: "בגלל זה אתה גם מאוד יצירתי/סקרן!". וסיימו בנימה אופטימית ומחזקת: "ואנחנו נעזור לך בקשיים כדי שתרגיש טוב ותממש את היכולות המדהימות שלך".

• עזרים חינוכיים: שימוש בספרים ייעודיים, למשל, יעזרו לתווך לילדים את נושא הפרעת הקשב. חשוב לבחור ספרים שמיועדים לילד עצמו. ישנם גם ספרי הדרכה להורים, שיכולים לעזור להם להבין לעומק יותר את הנושא. ככל שתלמדו ביחד, אתם והילד, על הפרעת הקשב, כך תרגישו טוב יותר איתה ותוכלו לחיות איתה ולצידה בצורה מספקת יותר. אפשר להעזר גם בפודקאסטים או סרטונים, כל דבר שאתם מתחברים אליו.

• מה לעשות אחרי השיחה? חשוב לדעת שזה לא נגמר כאן. לילד יעלו שאלות ותהיות, והוא יתמודד עם שלל דברים שקשורים להפרעת הקשב ויכולים לצוץ לאורך הזמן. למשל יכולים לעלות קשיים חברתיים, או קשיים בלימודים, או קשיי שינה/תזונה, ועוד. על כן מדובר בשיח מתמשך ובתיווך של ההפרעה, הקשיים, החוזקות, הטיפול - לאורך זמן. שדרו לילד שאתם פתוחים לכל שאלה שלו ושתפו אותו גם במידע חדש שאתם מגלים בנושא.

• הסביבה הרחבה יותר: גם האחים, הסבים, המורים - כל מי שבא במגע עם הילד, רצוי שיידע על הפרעת הקשב שלו, משום שאז יידע להתנהג בהתאם. לדוגמא: אם מאמן הכדורסל יידע על כך הוא יבין שהילד לא "עושה בכוונה", אלא פשוט קשה לו לשמור על קשב בזמן הסברים ארוכים. אם הסבתא תדע על טיפול תרופתי שמוריד תאבון היא לא תתעקש שהילד יאכל.

מחקרים פסיכולוגיים מצביעים על כך שהחוויה הנפשית המתחוללת כשמוצאים שם ל"בעיה" הינה חסרת תחליף, וזו הרי בדיוק מטרת האבחון. ברגע שאדם יודע מה מקור הקשיים שלו, ושהוא לא "סתם טמבל", עולה אצלו תחושת הביטחון והמסוגלות העצמית. זה מהווה שלב ראשון בריפוי ובהתגברות על הקשיים, וזה בטוח עדיף מתוויות אחרות שנוטים לשים על ילדי הקשב כמו עצלנים או חוצפנים.

ד"ר שירלי הרשקו, היא המומחית הבכירה בישראל בתחום הקשב. חוקרת וסופרת, מרצה באוניברסיטה העברית, בעלת מכון לאבחון וטיפול, לילדים ולמבוגרים.