תשומת הלב המרכזית ניתנת באופן מוצדק לחלוטין לשאלות הקיומיות ביותר של מדינת ישראל: החטופים, המלחמה, המפונים, הביטחון הלאומי, יחסי החוץ ושאר עניינים הקשורים בכך. נושאים אלה דוחקים את ענייני היום יום, גם אם יש להם משמעות גדולה, וגם אם הדחיקה אינה מוצדקת, שכן העיסוק בהם אינו פוגע באתגר העיקרי שעומד על הפרק. לא זו בלבד, אלא שטיבם של החיים הוא שהם ממשיכים להתקיים, ותופעות תרבותיות משמעותיות אינן תוצאה של החלטה והכרעה מוסדית בלבד, אלא גם של ההתרחשות בפועל.
בשבוע האחרון השתתפתי כמרצה בכנס בנושא הפונדקאות שנערך במכללה למינהל בראשון לציון. הוא נערך על רקע העובדה שתהליכים חברתיים רבים השתנו מאז החקיקה הראשונה של חוק הסכמי נשיאת עוברים בינואר 1996 - בימים שהכנסת תפקדה כמחוקקת, אפילו כמה שבועות אחרי רצח ראש ממשלה.
80% מהפונדאיות הן נשים נשואות
סוגיית היסוד העיקרית היא כמובן עצם קיומו של החוק והיקפו. החוק מערב אותנו כחברה בתהליכים הנערכים בין זוג או בודד/ת ובין אישה אחרת, כדי שתשא עבורם את מי שייחשב כילדם, ללא צורך בתהליך אימוץ. לפני כשלושים שנה היה ברור כי זה לא רק עניין שבין בני זוג, אלא שגם החברה היא חלק בלתי נפרד מההכרעות האתיות הכרוכות בתהליך המיוחד הזה. כיום צריך לבחון את ההנחה הזו מחדש, שכן הלגיטימציה למעורבות של החברה בתהליכים אישיים נתונה במחלוקת קשה יותר. אנו כחברה חייבים אפוא להחליט מה מקומנו, ועד כמה מותר לנו להתערב.
גם פרטי החוק מחייבים דיון מחדש, שישקף את ההתמודדות עם התהליכים החברתיים שעברנו. בימי חקיקת החוק היה ברור לכולם כי אחת המטרות המרכזיות שלו היא הגנה על הפונדקאית. היא נתפשה כחוליה החלשה בתהליך, וכמי שניתן לנצל אותה, ועל כן אנו כחברה חייבים להגן עליה. הגנות אלה התחילו כבר בשמה - "אם נושאת" - המעניק לה מעמד של "אמהות" (דבר שזוגות רבים מתרעמים עליו), אך גם בסעיפים ממשיים הנוגעים לוועדה הבוחנת את ההסכמים, ואפילו לאפשרות התיאורטית כי הילד יישאר אצלה. ברם, פרופיל האישה הנושאת את ההריון השתנה מאוד, ולפי כל סולם סוציו-אקונומי אנו מוצאים קשת רחבה של נשים, והרבה מאוד מהן נמצא בחלקים העליונים של הסולמות.
בשעת חקיקת החוק היה ניסיון - מסיבות שונות - לצמצם ככל האפשר את מספר הנשים הנשואות המשמשות כאישה נושאת. עד שנת 2014 נחתמו רק שני הסכמי נשיאת עוברים עם נשים נשואות. כיום, כשמונים אחוזים (!) הן נשים נשואות. חלקן המשמעותי בא מהציונות הדתית, כמן מקבילה לפנומן המדהים של תרומת כליה מחיים. אחד המשתתפים בכנס אמר "בציונות הדתית הבעל תורם כליה והאישה נושאת הריון למען אישה אחרת", אף שהדמיון אינו מלא, שכן שכרה של הפונדקאית בצדה.
גם הסיבות לפניה לוועדה משתנות. עם חקיקת החוק הייתה נדרשת הוכחה גניקולוגית שאין שום דרך אחרת ללדת, ובשל העובדה שהפונדקאות מורכבת מאוד מבחינה אתית (שכן יש שרואים בה החפצה של האישה הנושאת) יש לאפשר אותה באופן מוגבל ומצומצם ביותר - עד שני ילדים, ורק מסיבות רפואיות. גם בתחום זה אנו נמצאים במקום אחר, ונשים פונות לוועדה גם שהמונע את נשיאת ההריון הוא פחדים וחששות השייכים לתחום הפסיכיאטריה ולא רק להיבטים הגניקולוגיים. כמובן שגם ההגבלה של "בני זוג" אינה תקפה עוד מבחינה מעשית
אלו דוגמאות בלבד לתהליכי עומק העוברים על החברה בישראל, וכשיבואו ימים שיאפשרו דיון ענייני בנושאי עומק יעלו על השולחן. העמדות האפשריות הן מקצה עד קצה - מעמדה שיש לשלול לחלוטין את הפונדקאות, ועד העמדה שזה לא עניינה של החברה והדבר צריך למצוא את עצמו בחוק החוזים ולא בחוק מיוחד, וכמובן - דרך אין ספור אפשרויות ביניים של מקומות שהחברה מתערבת בהם ומקומות שלא.
כשלעצמי, אני סובר שהפונדקאות אינה תהליך שנעשה רק בין האישה הנושאת והמזמין, ועלינו כחברה לעצב אותו בצורה אתית, אנושית ומתאימה לזהותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית. הדבר מחייב לנסח את הדרך שבה הערכים כולם יבואו לידי ביטוי בצורה אופטימלית, ואנחנו נהיה חברה מתוקנת יותר בין בתחום החרות והחופש, ובין בתחום הערכים שאנו מבקשים לעצב אותם כערכי היסוד של חיינו.