במשך עשרות שנים כולנו גדלנו על המשפט "אסור להשוות". ב-7 באוקטובר המשפט הזה הפך פחות רלוונטי. לא בגלל עוצמת האירוע, מספרי הנרצחים, התמשכות האירוע - כל אלה אינם דומים - אבל בשני האירועים הכי קשים שעברו על העם היהודי במאה שנים האחרונות, יש אובדן ביטחון בבית. אובדן אמון במקום שצריך להרגיש הכי בטוח. וזה אינו עוד אובדן - שכן לתחושה הזו יש השלכות קשות מאוד על נפש האדם.
אירועי השבת השחורה היוו כאמור טראומה איומה עבור כל תושבי המדינה ובמיוחד עבור תושבי העוטף, החיילים והמבלים בנובה. אבל הם ערערו גם בצורה חזקה מאוד את אלה ששרדו את השואה.
סקר שביצעה הקרן לרווחת נפגעי השואה בשבוע שעבר הראה כי 61% מניצולי השואה ציינו כי הם חווים ירידה באיכות החיים בעקבות המלחמה, אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא מבחינה נפשית (כ-50% מכלל הנסקרים). ד"ר דרור גולן, פסיכולוג קליני והמנהל הקליני של עמותת "עמך" שמטפלת כבר 40 שנים בניצולי שואה ונותנת להם ולבני הדור השני והשלישי טיפולים מסוגים שונים, אומר כי גם אצלם זה המצב.
"מה-7 באוקטובר ראינו ב'עמך' בצורה חזקה מאוד, לא מעט מניצולי השואה שחווים התעוררות או התגברות של אירועים פוסט טראומטיים שכבר היו בשליטה", אומר ד"ר גולן. "זה היה בכמה רמות. ברמה אחת זה זורק את ניצולי השואה לזיכרונות שלהם - הטבח והבתים השרופים. ברמה נוספת זה איזושהי חוויה של איום על הבית - המקום הבטוח שלהם. זה משהו שלא רק ניצולי שואה הרגישו, והביטחון התערער אצל רבים לגבי הבית. עוד דבר שנתקלנו בו זה ניצולי שואה שקרוביהם נרצחו או נפגעו במהלך האירועים, ואז כמובן התגובה הייתה יותר עוצמתית. יש לנו קבוצה של סבים וסבתות ששכלו את נכדיהם - בין אם עכשיו או באירועים אחרים - ואנחנו רואים שהטראומה גדלה".
"בגיל 90 התחלתי לראות פסיכולוגית"
ציפי גליק, ניצולת שואה מפולין, בת 90, שראתה את הוריה וקרובי משפחתה נרצחים על ידי הנאצים כשהייתה רק בת 6 ושרדה עם אחיה שנים של בריחה, הסתתרות ולחימה לצד הפרטיזנים, מספרת על התחושות שלה לאחר אירועי 7 באוקטובר.
"באירופה ידענו שבאים לטבוח בנו. פה זו הייתה הפתעה שהיו יכולים לעצור אותה", היא אומרת בכעס. "שם היית עירומה ולא היה לך מה לשים עליך. אבל פה, לא עשו כלום. בחצי השנה האחרונה התחלתי ללכת לפסיכולוגית. אני מתעוררת בלילה עם פחדים וחלומות מהעבר. דברים שמזמן שכחתי. אני לפעמים מתעוררת מחלומות שאני מדברת עם אנשים שראיתי נרצחים".
ציפי שפועלת גם בגילה למען רווחת ניצולי שואה אחרים ומתנדבת בעמותת "עמך", עלתה לארץ בסוף המסע הבלתי יאמן שעברה, התחתנה, הביאה לעולם שלושה ילדים ויש לה כיום חמישה נכדים. וכל זה ללא התייחסות של המדינה וללא סיוע פסיכולוגי שקיבלה מהמדינה. וכך כל הניצולים שהגיעו לארץ בשנות הארבעים לארץ.
"חשוב להבין שהניצולים היום אומנם היו ילדים בתקופת השואה, אבל אם אני מסתכל על הידע המצטבר בעמך, יש לנו גם ניסיון לגבי טיפול בשורדים מבוגרים", אומר ד"ר גולן. "הניסיון הזה לימד אותנו שאותם ניצולים, בין אם ילדים או מבוגרים, במשך הרבה מאוד שנים לא קיבלו הכרה לסבל שלהם, הם לא הובנו, הסימפטומים שהם סבלו מהם אז גרמו לבושה או תיוג שלהם כמשונים או מוזרים. לא נתנו לזה שם, לא הבינו את פשר ההתפרצויות או את העצב הבלתי נגמר - זה דבר שמאוד משפיע. היום זה דבר שונה לגמרי ויש הבנה למשמעות של חוויות טראומטיות, גם במובן של לתת לזה שם ולסמן את זה כתגובה נורמלית למצב לא נורמלי. כפועל נוסף, ברגע שמכירים בבעיה ויש לה שם, ניתן להנגיש את הטיפול בצורה מיידית והוא נחשב לגיטימי ורצוי".
הטראומה דומה
"יש הרבה שיח על השוואה בין השביעי באוקטובר והשואה - האם זה דומה או לא", אומר ד"ר גולן. "זה פוגש אותנו בכל הרמות , גם ביחס של ניצולי השואה שאומרים שאין מה להשוות, לצד ניצולי שואה שאומרים 'כן חשוב ללמוד מהניסיון שלנו'. מצד אחד הם אומרים, אנחנו הניצולים היינו פגועי טראומה מתמשכת והיו צריכים כבר אז כשהיינו ילדים לטפל בזה, וגם באספקט חיובי יותר, עד כמה שאפשר, הם אומרים 'אנחנו עברנו זוועות ושרדנו והצלחנו לשרוד, לקום, לבנות מדינה ולבנות דור המשך. אז עכשיו אנחנו נמצאים בתוך קטסטרופה אבל צריך להרים את העיניים אל האופק ולקום ולהתחזק'".
בשנים אחרונות מתעסקים בעמך גם בטראומות ובאוכלוסייה שהיא לא רק ניצולי שואה ובאג'נדות חברתיות שונות. בתור חברים בקואליציה לטראומה, שהוא גוף שמאגד כמה ארגונים שעוסקים בטראומות, הם טיפלו בהרבה נפגעי טראומה והלומים, במקרה הנוכחי ובאופן כללי מטפלים במקרי טראומה, פוסט טראומה וכמובן זקנה.
רובד נוסף וחשוב לא פחות שד"ר גולן מצביע עליו הוא סוג הטראומה הדומה. "מה שאנחנו יכולים לומר על טראומות מהסוג הזה - כמו שהיו בשואה או ב-7 באוקטובר - מדובר על טראומה שנעשתה בידי אדם, ומה שאנחנו יודעים הוא שדבר שחולל בידי אדם צריך להיות גם מתוקן על ידי אדם", הוא מסביר.
"אם מישהו שעובר טראומה, מאבד את הביטחון בעולם כמקום יציב וגם את הביטחון באנושות שיצרה מתוכה דברים מזעזעים, אז אני בעצם מאבד את הביטחון בבני אדם. אז אנחנו רואים שחלק מהריפוי או השיקום של הדבר הזה צריך להיעשות בתוך קונטקסט של בני אדם - מטפלים, חברה וכמובן משפחה. אז הדבר הזה עומד בעצם מול החוויה הקשה. המטופלים מאוד נקשרים למטפלים ואלו טיפולים שבהרבה פעמים הם ארוכי טווח - המטופל מוצא חבר או בית", מסביר ד"ר גולן.
"למרות שעברה חצי שנה אנחנו עדיין בתוך האירוע. יש אבל משהו מאוד בסיסי שתחושת הביטחון שלנו התערערה כעם ואנחנו רואים שיש גלים של התעוררות, שלא חייבים להיות טראומה, אלא יכולים להיות מצוקה או חרדה שנעים בין יאוש ותקווה.
להרבה אנשים ברור שמי שחווה את הזוועות והמעגלים מכיר בהם ככאלה שצריכים ומגיע להם לקבל את הסיוע. עכשיו אנחנו רואים כאלה שלא חוו באופן ישיר את האירוע - הדבר המתמשך הזה - עורר בהם מצוקות. אנחנו רואים את זה בפניות שמגיעות אלינו עכשיו לטיפולים. וחשוב להגביר את המודעות לזה שזה טבעי וצפוי לאור האירועים הלא נורמליים שקורים כאן. חשוב לדעת שאפשר להיעזר".
כשניצולת הנובה פוגשת ניצולת שואה
יום השואה הנוכחי, כמו מאורעות וימי חג אחרים, יהיה שונה השנה. אירועי "זיכרון בסלון" למשל יכלול השנה מפגשים של שורדי שואה במלונות המפונים בכל הארץ, ב-250 בסיסי צה"ל ובמחלקות השיקום, וכן מפגשים של שורדי השואה עם שורדים מהטבח ב-7 באוקטובר. החיבור הזה מתבקש.
"מי ששרד את השואה והצליח לבנות חיים הוא סמל ודוגמה עבור שורדי הנובה לבחירה בחיים. אנו מאמינים ששורדי השואה שעברו את הנורא מכל יכולים לתת לשורדי הנובה פרספקטיבה אחרת וכוח", מסבירה נעמה שמואלביץ', מנהלת עמותת קהילת הנובה, שחברה לזיכרון בסלון השנה וניהלו 3 מעגלי שיח ביום רביעי האחרון שבמרכזו שורד שואה וסביבו עשרות ניצולים מהמסיבה ברעים.
מי שניהלה את אחד המעגלים האלה לצד שורדת השואה דבורה וינשטיין היא דריה פטרוב, בת 26, שיצאה למסיבה ברעים עם ארבעה חברים, ביניהם ענבר היימן ואליקין נזרוב שנרצחו שם. פטרוב שהסתתרה בשיח במשך שבע שעות עם עוד 4 אנשים וניצלה בסוף על ידי כוח צה"ל, יצא מהאירוע הקשה לדבריה "עם חוויה מאוד גדולה של השגחה עליונה". "אחרי שבועיים נפגשנו שלוש החברות ששרדו מהמסיבה. וממש הבנתי שכוח חיצוני הוציא אותי מהמסיבה הזו, בעוד שהחברות שלי היו בתופת עם המראות הקשים והקולות, אני הרגשתי שעברה חוויה אחרת", היא מספרת. "אחת מהמחשבות שליוותה אותי הרבה במהלך החודשים האלה הייתה שחברים שלי שהם יהודים נרצחו בארץ ישראל".
פטרוב שעברה סוגים שונים של טיפולים וסדנאות, התחזקה במהלך החודשים האלה והצטרפה לתכנית חונכים של הנובה שנותנת לניצולים סדנאות והדרכות להתמודדות עם טראומה. כך היא הגיעה גם לנהל את מעגל השיח עם וינשטיין.
"הדריכו את הניצולים לא לספר על הבריחה כדי לא לטרגר את הניצולים", היא אומרת. "ביקשו מהם כן לדבר על האור, איך החיים שלהם נראו בהמשך ואיך הם בנו אותם. אני יושבת עם דבורה, ניצולה מאוקראינה שעברה ממחנה למחנה, וכל הזמן מה שהחזיק אותה היא העובדה שאמא שלה אמרה לה שבסוף היא תגיע לארץ ישראל. זה מאוד חיבר אותי למחשבות שהיו לי על הזכות שיש לי להיות יהודיה בישראל. זה הדבר הכי חשוב שאני לקחת מ-7 באוקטובר. מצאתי את הבית שלי פתאום".
"דבורה דיברה הרבה על הכעס. היא אמרה שלה לא הייתה האפשרות לכעוס - לא הייתה לה מדינה. היא אמרה לנו לכעוס. לצעוק לא להחזיק בפנים. נכון זה קרה, נכון איבדתם, אבל קומו ותנועו. ותדברו".
גם בר, בת 25, מבאר שבע, סטודנטית למשפטים שרדה את הטבח במסיבת הנובה, כשבמשך ארבע שעות היא נמלטה מהמחבלים, יחד עם חבריה, ממחבוא אחד למישנהו עד שהגיעו למושב פטיש. מאז החל מסעה של בר לריפוי הרגשי, לאחר שהתברר לה גודל האסון ואובדנם של חבריה היקרים שנרצחו ונחטפו, ביניהם נועה ארגמני ואבינתן אור.
בין היתר בר מטופלת על ידי עמותת "עמך", והיא השתתפה לאחרונה בתערוכה שמחברת בין אז והיום, בגבורה והכוח של האישה בזמן משבר בה שורדות שואה מצולמות לצד גיבורות מהתקופה הנוכחית מכל תחומי החיים, מלוחמות ונשות רפואה ועד למתנדבות ושורדות הטבח של ה7.10. לאחר מפגש מרגש עם חווה מינצברג, ניצולת שואה וציירת ואוצרת אומנות, בר התחילה לצייר ככלי לטיפול בנפש. "אני לא ציירת טובה כמוה אבל זה עוזר לי מאוד".
חווה, שורדת מחנה הריכוז אושוויץ וצעדת המוות, אמרה במפגש כי כשהגיעה לארץ, החליטה להשאיר את עברה מאחור ונולדה מחדש. את חייה החליטה לחיות באופטימיות והיא מדגישה כי "סיפורה הוא סיפורו של העם היהודי כולו".
"אין לנו ברירה אלא להשתקם. יש לנו ארץ אחת", אומרת ניצולת השואה ציפי גליק. "אין לנו שום מקום אחר. כל הזמן יש כאן מלחמות. אם אני חיה, ואני לא חיה בשביל עצמי, אז אני חיה חיים טובים. תמיד צריך לחפש את הטוב. צריך להמשיך עד הרגע האחרון לנסות ולתרום ולעזור".