זו התופעה הנפשית שעלולה לקרות למילואימניקים (ולא רק להם) סביב שולחן החג

אחרי 133 ימים כלוחם מילואים בעזה אלון (שם בדוי) שמח לחזור לאשתו ולבנו בן התשעה חודשים. הוא שמח על עוד דבר: אף שנחשף למראות קשים ולחוויות לא פשוטות בלחימה, הוא מרגיש שהוא בסדר. שהוא לא סוחב אתו את זוועות המלחמה, כמו חלק מחבריו, שחזרו לפי תיאורו "הרבה יותר שרוטים".

אבל בימים שלאחר החזרה הביתה, וביתר שאת לקראת החג הקרב, אלון החל להרגיש משהו שלא אפיין אותו קודם לכן, והמשהו הזה מבהיל אותו - הוא מרגיש, לראשונה בחייו, מרוחק. עבודתו בהייטק, שבעבר מילאה אותו בהתלהבות, פתאום מרגישה לו חסרת משמעות. הוא לא "מצא את עצמו" במפגשים חברתיים ("אני כאילו לא מבין ממה כולם מתרגשים"), והכי גרוע - גם בבית, הוא מרגיש לפעמים ריחוק מוזר מאשתו ומבנו האהובים. "אני חושש מה יקרה סביב שולחן הסדר", אמר לי, "מה אם לא ארגיש כלום?".

אלון לא ידע ממי לבקש עזרה ואם הוא בכלל זקוק לה. אבל בעצת חבריו פנה לאיש מקצוע. הוקל לו לשמוע שמה שהוא חווה מוכר, ואף צפוי לאחר חוויה נפשית אינטנסיבית. לאלון היה חשוב לשמוע שרוב רובם של החוזרים ממילואים, בדיוק כמותו, לא יאובחנו כלוקים בהפרעה פוסט טראומתית או PTSD עקב שירותם. אבל זה לא אומר שלא יהיו להם תסמינים פוסט טראומתיים, שאחד מהם הוא גוון של ריחוק או קהות רגשית שאנשים חשים לאחר "חוויות מטלטלות".

אפשר לדמות זאת למישהו ששהה 133 ימים בלונה-פארק עמוס ריגושים, ובפתאומיות מוחזר לשגרה יותר "אפורה". לגוף ולמוח לוקח זמן להסתגל מחדש, ולחווט מחדש את עוצמות הרגש, כך שנוכל לחזור להתרגש מפרח יפה, מהישג קטן בעבודה, מחיבוק אינטימי או מחיוך של ילד.

כנראה שתסמין הריחוק הרגשי הוא מנגנון הגנה, שנועד לאפשר לווסת רגשות שליליים יותר בקלות אל מול חוויות כל-כך קשות. הבעיה כמובן, שהוא מכסה את כל תחום הרגש, לא רק השלילי. במובן הזה, ברור לכולנו - שלא רק אלון יחוש אולי אחרת סביב שולחן הסדר השנה. כולנו עברנו טראומה משמעותית, ורבים מאתנו מפעילים באורח לא מודע מנגנונים של ניתוק, אם גם חלקיים, כדי להרחיק את עצמנו מהטירוף שמתחולל סביבנו. זה עוזר לנו לשרוד את היום-יום, אבל זה גובה מחיר, מכולנו.

אז מה עושים? קודם כל מבינים ונותנים לעצמנו את הלגיטימציה, שהחג הזה שונה, שהתקופה הזו שונה, ושכולנו - כולנו - מושפעים ממנה, וזה בסדר גמור. חשוב גם לדעת שיש תהליך טבעי של חיבור מחדש, וחיווט מחדש של עוצמות הרגש למציאות המשתנה. לחלקנו יעזרו תרגילי קשיבות (mindfulness) או פעילות גופנית מקרקעת שמחזירים אותנו לכאן ולעכשיו. לחלקנו יעזרו קבוצות תמיכה מסוגים שונים. קבוצות רבות כאלו מתגבשות לרבים מאנשי המילואים החוזרים מהחזית. וזה בסדר גמור גם לפנות לטיפול מקצועי, שיעזור לדבר את מה שקורה, להבין - ולאפשר מסלול של החלמה.

החג הזה יהיה שונה, שולחן הסדר אולי יחווה אחרת, אבל גם את החג הזה נעבור, וכדאי שנעשה זאת יחד.

ד"ר אורן טנא הוא מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש