מנהלת המרפאה הפסיכיאטרית לילדים בשיבא: "אני בבהלה. זו רק ההתחלה של ההתחלה של גל הטראומה"

חצי שנה למלחמת "חרבות ברזל". מאז אותו בוקר ה-7 באוקטובר, מצב הבריאות הנפשית של אחוז גבוה מהישראלים הולך ומחמיר. בתקופה האחרונה מצטברים דיווחים על עלייה של מאות אחוזים בבקשות לסיוע נפשי והתורים הארוכים מתארכים במערכות בריאות הנפש בישראל, שעוד לפני המלחמה עבדה תחת עומסים כבדים ובלתי סבירים.

ד"ר שלומית צפריר, מנהלת המרפאה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, מבית החולים ספרא לילדים בתל השומר מספרת לוואלה! בריאות כי מה-7 באוקטובר כולם התגייסו לטפל בילדים בבתי החולים, בחטופים שחזרו, במלונות ובמקומות הפינוי. גם רופאים שלא היו מומחים לעבוד בנושאי טראומה, הפכו מכורח המצב לבקיאים בתחום, אך לטענתה זה טיפה בים. מה לגבי ההמשך? אם שואלים אותה - התמונה כרגע פסימית לגמרי.

"אני כעת בבהלה. ברור לי שאנחנו בהתחלה של ההתחלה של גל הטראומה", אומרת ד"ר צפריר. "חסר לנו כוח אדם, אנחנו בעומס הולך וגדל יחד עם שחיקה מטורפת של הצוותים, ואם נמשיך באותו הכיוון, המצב לא יהיה טוב יותר. התיקים של המטופלים עוברים הלאה והעומס הולך ועולה. אנשים נשברים ועוזבים את המערכת הציבורית. אני חייבת להגיד שאני מרגישה עכשיו כמו הילד שמחזיק את האצבע לפני שהסכר מתפרק, לא רק אני מרגישה כך - זאת חוויה משותפת של כולנו".

ד"ר צפריר מתייחסת לתנאים של הרופאים במערכת הציבורית בישראל וטוענת כי משרד הבריאות מבין את הקושי הגדול ומנסה להיכנס לעובי הקורה, אך זה מעט מדי ואולי קצת מאוחר מדי, כי המשבר כבר כאן. "אם אני היום רואה מטופלים ילדים, ואין לי זמן לעשות שיחה עם היועצת החינוכית, המנהלת, ההורה או הפסיכולוג, אז זה משפיע בסופו של דבר על הילד. אנחנו לא באים לגזור קופון על הסבל של האחר, אבל אני חייבת להיות אמיתית עם עצמי ולומר שהרבה פעמים אני מסיימת את העבודה שלי כאשר דברים עדיין לא פתורים ונשארים באוויר - וזאת חוויה מתמשכת שמתגברת יותר ויותר".

לאחרונה נערך כנס גדול בשיבא, שעסק בטיפול בטראומה וחרדה בקרב ילדים. אחת המטרות של הכנס הייתה להנגיש לצוותים הרפואיים, המקצועיים והמחקריים כיצד מטפלים בטראומה אצל ילדים, איך נותנים מענה ראשוני ואיך מזהים את התסמינים.

"החמרה בהתנהגות, דיכאון, מצב חברתי, ריחוק, כל אלה הם תסמינים ראשוניים של טראומה", מספרת ד"ר צפריר. "הקו הראשון של רפואת הילדים בישראל, הוא רופאי המשפחה. הם רואים אותם הכי הרבה. הגיעו אלינו הרבה רופאי משפחה שרצו רק לקבל ידע ראשוני בנושא. אנחנו תמיד חושבים איך אפשר לעזור בטיפול מרחוק ולתת גב ומענה כשצריך. אנחנו עובדים מהבוקר עד הלילה כי זה חשוב לנו. בתחושה שלי, אנחנו בבעיה לאומית קשה. במשרד הבריאות יודעים, רואים ומבינים, יש הבנה של החשיבות והם בקשר איתנו כל הזמן, אבל בשורה התחתונה אין לנו מספיק כוח אדם למה שצריך ולמה שעוד יהיה צריך".

היא מתארת את הקושי של מרפאות המשפחה בדרום ואי היכולת שלהן לתת מענה. "הגיעה אלינו רופאת ילדים באחת מקופות החולים בשדרות שסיפרה לנו בתום הכנס שכל ילד שנכנס אצלה למרפאה, ולא משנה מה הסיבה בגללה הגיע, יש לו סימפטום פסיכיאטרי כלשהו. היא טענה כי רופאי המשפחה היום צריכים פסיכיאטר לצידם, ולדבריה, הם היו ממלאים להם את היומנים כי הם נואשים לעזרה בנושא".

מאז ה-7 באוקטובר ד"ר צפריר וכלל הרופאים בביה"ח ספרא טיפלו באלפי ילדים עם סימפטומים שונים. חלקם היו מטופלים כבר במערכת ובמחלקות, והאירועים שקרו רק הוסיפו משקל על מצבם הנפשי. חלק אחר התווסף למערך טיפולי בריאות הנפש, שכבר כעת קורס.

"ילד בן 10 שאל את אמא שלו: "אם עכשיו נכנסים אלינו הביתה, איפה כדאי שאתחבא? זו שאלה שהילד לוקח אותה ברצינות רבה כי התשובה עליה הצילה ילדים רבים מה-7 באוקטובר. בעבר, כלל לא חשבנו על דבר כזה, רק שתבינו מדובר בילד ממרכז הארץ לא מהדרום, לא מהצפון והוא לא גר ליד שום גבול. הילד גם לא בא סביב הטראומה, זאת הייתה סיבה שולית. אני רואה מסביב, כמעט כל ילד שמגיע עכשיו למרפאה יש איזושהי החמרה או קושי שקשור ל-7 באוקטובר", מציינת ד"ר צפריר.

"כשהייתי במלונות המפונים, שמעתי ילדה שאמרה לאחד החיילים: 'אתה מהצבא שנטש אותנו ולא בא לעזור'? זה קרע לי את הלב. ההשקעה המסיבית של בריאות הנפש צריכה להיות עכשיו כדי לא לנטוש את הילדים האלה. כל הילדים היו צריכים לקבל מענה, או לפחות הערכה ראשונית תוך שבועיים, ולא תוך שנה, כפי שקורה היום", היא אומרת.

אלא שבשטח, התורים למרפאות בריאות הנפש, במקרה הטוב, הם כמעט חצי שנה ויש כאלה שם צריך להמתין שנה ויותר. "לא הגיוני שמגיע אלינו ילד במצוקה אקוטית בכיתה א', ואת הטיפול הוא לא יקבל לפני אמצע כיתה ב', רק בגלל התורים הארוכים.

"גם לפני המלחמה התורים היו מטורפים ועכשיו הם רק מחמירים. ההמתנה לתור רק מתארכת ככל שהזמן עובר ומספר הילדים בחודש שזקוקים לטיפול - רק גדל. יש הרבה ילדים שממתינים ואנחנו לא מצליחים לראות אותם. אנחנו מטפלים במקרים מאוד מורכבים עם חשיפה קשה מאוד לטראומה ותסמינים קשים. מה שהגביר את הטראומה היו הפינויים מהבתים והמראות שראו במלונות שפונו, ההורים לא היו עם הילדים, שחוו ניתוק מהקהילה החמימה שלהם והם היו ועדיין פגיעים הרבה יותר".

ד"ר צפריר מסמנת גם ייאוש מסוים אצל ההורים וטוענת כי: "להורים לא תמיד יש כוח לתת מענה הולם לילד והם סובלים משחיקה ועייפות. אנחנו נראה את תוצאות המלחמה עוד שנים קדימה כי הרבה מאוד ילדים לא מגיעים או לא יכולים להגיע לטיפולים וזה ישפיע על כולם. זה קצת מזכיר את הימים הראשונים של הקורונה, כשכולם היו בבית עם הילדים ונהנו. אחרי זמן קצר זה הפך ליותר מעיק עד שרובם נשברו ונתנו לכל הילדים מסכים. גם כאן ההתשה והשחיקה מתרחשות אצל ההורים ומדאיג אותי מאוד מה יקרה קדימה".

ד"ר צפריר טוענת שלצד הדיווחים על מו"מ בין האוצר למשרד הבריאות, לרופאים, במידה והשכר לא יעלה משמעותית, דבר לא השתנה. "מי שעוזב את המערכת הציבורית והולך לשוק הפרטי, מרגיש שהוא שלם יותר מבחינה מקצועית. הוא נותן שירות טוב ומקצועי יותר כי אין לו עומס גדול. הוא גם רואה יותר את המשפחה והילדים. אנחנו גם לא רוצים רופאים שמתפרנסים כל הזמן בקליניקה פרטית לצד הציבורית שלא נותנת מענה".

"יש דיסוננס חזק בתפקיד שלי. אני לא יכולה לדאוג לילדים הרבים שמגיעים לטיפול ולא לראות את הילדים שלי. הילד הקטן שלי עוד בגן, יש לי ארבעה ילדים בבית. זה לא סביר. אני יודעת שכולם גאים בי כי אני עושה דברים חשובים, אבל גם לי כהורה יש את הגבולות שלי. בסיטואציה שהייתה שנאלצתי לעזוב את הילדים ולנסוע לעבוד בשבת כי חזרו חטופים, זה היה מובן ולא הייתה עם זה בעיה, אבל אמא שכל החיים תראה אותם רק לפני השינה כי צריכים להתפרנס, זה פשוט לא יחזיק. לא אצלי ולא אצל אף מטפל אחר. המצוקה היא כל כך גדולה והשוק הפרטי תמיד יעבוד. חשוב לי להגיד, צריכים לשפר את התנאים עבור הקהילה ואזרחי ישראל לא רק עבור הרופאים, אלא בעיקר עבור המטופלים".

צפריר מתייחסת גם לתוספת התקציבית של 1.4 מיליארד שקלים למערכת בריאות הנפש בישראל ומרוצה שהאסימון נפל בקרב מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות: "יש הבנה למצב וגם לצורך. יש הרבה ניסיונות לפתח מענה לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. מה יקרה בעתיד ועד כמה זה יעזור? לא ברור. ואיך לא נוגעים בנושא ההכשרות? המערכת זקוקה מצד אחד להרבה מטפלים, אבל חייבים לשמור על רמת טיפול גבוהה ומקצועית. אני מקווה שייתנו גם לזה מענה ראוי. כוונות טובות זה לא מספיק".

"אנחנו נמצאים במערכת שכבר עברה את השיא שלה. עוד בקורונה ראינו החמרה במצב הנפשי של הילדים. אני מרגישה שאנחנו יודעים איך לעזור ולשפר תוך כדי למידה. יש כאן גם הרבה אנשים שנכונים לעבוד קשה ורוצים להנגיש כמה שיותר ולעזור בטיפולים בכל מקום, גם בפריפריה ויש הרבה אופטימיות.

"מצד שני, התקציב האחרון לא נותן מענה לצרכים של בריאות הנפש לילדים. אם ייפתחו הרבה יותר תקנים לפסיכיאטריה של הילד החל מהשנה, אז יהיו הרבה יותר רופאים שיסיימו התמחויות. 350 פסיכיאטרים שנמצאים עכשיו במערכת זה נורא מעט לילדים, להגיד שזה יהיה מספיק? ממש לא.

"ילד שסובל מחרדה או מדיכאון שפוגע בתפקוד שלו ומצמצם את היכולות שלו - זה נזק ארוך טווח. אני יודעת שזו בעיה עולמית אחרי הקורונה, אבל לנו יש עכשיו עוד פרק. בתקופה האחרונה אני שומעת על הרבה יותר רופאים שאומרים די והולכים למערכת הפרטית או בקלות מוצאים עבודה בחו"ל ומסתדרים. זה עצוב לי, צריכים לשים כאן את האנרגיה ולייצר מערכת ציבורית רפואית טובה יותר".