"את לא חולה, את היסטרית": המחיר הבריאותי שמשלמות נשים על היותן נשים

ההבנה כי קיימת שונות בתחלואה בין נשים לגברים ויש להתאים את האבחון והטיפול הרפואי לכל אחד מהמינים, הייתה ונשארה רעיון מהפכני בעולם הרפואה. ההבדלים בין נשים לגברים טמונים לא רק במערכות הרבייה ומשקל, אלא קיימים בכל מערכות הגוף.

בשנות ה-50 וה-60 אירעו מספר אירועים לנשים שהשתתפו במחקרים קליניים לבחינת יעילותן של תרופות מסוימות. לנשים אשר היו בהריון בעת הניסוי, נגרמו תוצאות הרסניות להריון או לעובר שברחמן. כאשר נבחנה התרופה "תלידומיד" לבחילות, למשל, התברר כי היא גורמת למומים קשים בעובריהן של הנשים שנטלו את התרופה. לכן, בשנות ה-70 נפלה ההחלטה כי רק גברים ייכללו במחקרים קליניים ברפואה, מה שגרם לליקוי משמעותי בידע והבנה של רפואת נשים. המצב השתנה רק ב-1993, כאשר העביר הקונגרס האמריקאי חוק לפיו חובה לכלול גם נשים במחקרים.

נשים חולות יותר במחלות כרוניות, נוטלות יותר ימי מחלה, נוטלות יותר תרופות וסובלות יותר מתופעות לוואי מאשר גברים. לכל נתון שכזה יש סיבה שהעולם הרפואי ה"גברי" נוטה להתעלם ממנה: נשים נוטלות יותר ימי מחלה כיון שלרוב הן גם המטפלות העיקריות של ילדיהן או הוריהן המבוגרים; נשים נוטלות יותר תרופות כיון שהן חשות שהן חייבות לתפקד בכל מצב, וסובלות יותר מתופעות לוואי כיון שפעמים רבות הן מקבלות את הטיפול הלא נכון, או מינון לא מתאים. במאמר שפורסם בירחון היוקרתי "Lancet", צוטטו מחקרים המראים כי רופאים גברים לא מכירים או לא מבינים תהליכים פיזיולוגיים בנשים, נוטים לזלזל בתלונות של נשים, מניחים הנחות בלתי מבוססות לגביהן ואף מאשימים אותן במצבן הרפואי.

מתוצאות מחקר של Harvard Medical School שנערך בשנת 2023 בחדרי מיון, עולה כי גברים מקבלים סיווג דחיפות גבוה יותר מנשים, בכל המתארים: נשים ממתינות 30% יותר לבדיקת רופא במיון; נשים מאושפזות פחות ביחידות טיפול נמרץ, מקבלות 25% פחות אופיאטים (משככי כאב נרקוטיים) מאשר גברים, ועל כל גבר שמקבל משכך כאבים, מקבלות שתי נשים נוגדי דכאון.

ממחקרים עולה כי נשים מאובחנות עם התקף לב באיחור משמעותי לעומת גברים, מקבלות פחות טיפול מניעתי, פחות טיפול סימפטומטי ופחות מעקב. כך למשל, מתברר כי נשים מחוברות פחות למכונת הנשמה או מופנות לצנתור. אין זה מפתיע, אם כן, שקיימים הבדלים משמעותיים בתמותה ממחלות לב: ב-30 הימים שלאחר התקף לב, קרוב ל-12% מהנשים מתות לעומת 4.6% מהגברים. אחרי חמש שנים 32% מהנשים תמותנה לעומת 16.9% מהגברים.

מחקרים ומאמרים רבים מצביעים על כך שהרפואה הגברית נגועה בתפיסות שגויות, לפיהן לנשים סף כאב נמוך יותר, הן נוטות להגזים בתיאור הכאב שלהן, והחמור מכל - לכאבים ומחלות בנשים יש פעמים רבות רקע נפשי. גבר שסובל מכאב כרוני נתפס כגיבור, ואילו אישה שסובלת מכאב כרוני נתפסת כאמוציונלית או היסטרית. כאשר גברים ונשים מדווחים על אותה דרגת כאב (נניח 7 מתוך 10), הנטייה היא לתפוס את כאבן של נשים כפחות אקוטי מכפי שהן טוענות, בבחינת "ככל שצועקות יותר, כך פחות כואב להן".

נתון נוסף שעולה ממחקרים הוא, שנשים שמתלוננות על כאב כרוני מקבלות פי שתיים נוגדי חרדה מאשר משככי כאבים. כלומר, רבים מהמצבים הרפואיים אצל נשים מיוחסים לחרדה או לדיכאון, ועל כל הפניה של גבר לאורתופד, שתי נשים מופנות לפסיכיאטר. רבות מהאבחנות הרפואיות אצל נשים מפוספסות לאור הנתון לפיו 30% מהנשים המאובחנות עם דכאון, סובלות למעשה ממצב אורגני שיש לו טיפול שירפא או יעכב את החמרת המחלה.

ובכן, לא. שיעור קבלת כבד בנשים נמוך יותר, זמן ההמתנה של נשים להשתלה ארוך יותר ושיעור התמותה שלהן בעודן ממתינות להשתלה גבוה משל גברים. בין הגורמים השונים המובילים לכך ניתן למנות פערים כלכליים וביטוחיים, וכן חוסר התאמה מגדרית של ערכי בדיקות להערכת דחיפות ההשתלה.

נמצא כי גברים ונשים אשר פונים לרופא ומבטאים את אותה עוצמת כאב בברך, ואשר הממצאים ההדמייתיים שלהם זהים (צילומי רנטגן או MRI) - מקבלים טיפול שונה לחלוטין. למעשה, גברים מקבלים פי 22 המלצות להחלפת ברך לעומת נשים.

אם נתבונן לרגע על החלוקה המגדרית בין נשים לגברים בהנהלת מוסדות רפואיים גדולים נגלה חלוקה של 70%-30% לטובת גברים. יחס דומה נראה בהנהלת יחידות ומחלקות במוסדות רפואיים גדולים וגם בעמדות רפואיות בכירות בהן ישנו מיעוט נשי. המצב דומה גם בקרב סגל הפקולטות לרפואה, שם היחס הוא של כ-60%-40%, הרוב גברי אשר נשמר לאורך שנים.

נשים תצגנה את עמיתיהן הגברים כדוקטור ב- 96% מהפעמים, לעומת גברים שיציגו את עמיתותיהן הנשים רק 65% מהפעמים. בכנסים מקצועיים רק 49% מהרופאות הדוברות תוצגנה כ"דוקטור", לעומת 76% מהרופאים הדוברים. מראיינים בתקשורת נוטים לפנות לרופאה אישה בשמה הפרטי ללא ציון תוארה הרפואי פי שלוש מאשר לרופא גבר. יחס זהה נמצא גם בקרב מטופלים אשר פונים לרופאות בשמן הפרטי פי שלוש מאשר לרופאים גברים.

ומה בנוגע למגדר המטפל? האם יש לכך השפעה על תוצאות רפואיות? מחקרים מראים שלמגדר המטפל יש השפעה על התוצאות הרפואיות. כאשר גבר מנתח אישה תהיינה 15% יותר תוצאות לא רצויות, כמו למשל פגיעה עצבית או פגיעה באיבר שאינו קשור לניתוח. כאשר גבר מנתח אישה, היא תסבול ב-16% יותר מגברים מסיבוכים פוסט ניתוחיים כגון זיהום או דימום פנימי. והנתון המשמעותי ביותר - כאשר גבר מנתח אישה, ישנו שיעור תמותה של 32% יותר מאשר כאשר אישה מנתחת אישה.

כפי שהראינו, נשים משלמות מחיר כבד על תפיסות שגויות ודיסקרימינציה ברפואה. הן מאובחנות באיחור; לא מקבלות טיפול בכלל או שמקבלות טיפול לא מתאים; לצוותים הרפואיים יש נטייה לזלזל ולמזער תלונות של נשים, מה שגורם לנשים להימנע מלפנות לעזרה רפואית. כ-40% מהנשים תידרשנה לפנות לרופא המשפחה 10 פעמים בטרם יופנו לרופא המקצועי המתאים לבעייתן, לעומת 2 ביקורים של גברים.
על כל העוסקים ברפואה, החל ממקבלי ההחלטות בארגוני בריאות עולמיים וכלה ברופא פלוני במיון, להכיר בהבדלים הפיזיולוגיים בין גברים לנשים, ולעקור מן השורש תפיסות שגויות אשר מפלות נשים לרעה וגורמות לפגיעה משמעותית בבריאותן של נשים ברחבי העולם, להזנחת נשים ואף למוות.

הכותבת היא רכזת תחום בריאות האישה באגף האחיות, קופת חולים מאוחדת