בשירותי הצבאי הייתי לוחם בגולני בגדוד 12 וסיימתי את שירותי כסמל מחלקת לוחמים.
את הסוכרת מסוג 1 גילו לי לפני 5 שנים, בגיל 31, לאחר כמה שנות מילואים לא מבוטלות כמפקד מחלקת לוחמים בגדוד 5053 של חטיבת הבקעה. מיד הודעתי למפקדים שלי ומכיוון שאנחנו לא חטיבה מתמרנת (כלומר, רק תופסים קווים ולא נכנסים לעזה או לבנון למבצעים ארוכים), אפשרו לי להמשיך את שירותי.
אני מאמין כי כבנאדם בוגר סומכים עליי שאם אני ארגיש שהסוכרת מסכנת אותי או את החיילים שלי, אני אתריע על כך מראש ולא אמשיך בתפקידי או לא אצא לפעילות מסוימת. הדבר האחרון שאני רוצה זה שהחיילים שלי יתעסקו בי במקום בלחימה.
ראשית, חשוב לי מאוד לציין שאני לא גיבור ולא איזו דמות להשראה. אני בסך הכל מנסה להעלות את המודעות למחלה, ולהראות שסוכרתי הוא כל יכול. בעיקר אני רוצה לעודד חבר'ה צעירים שנמצאים במצב הזה.
איך שומרים על סוכר מאוזן בצבא בשלושה חלקים
מאז שפרצה המלחמה שאלו אותי הרבה אנשים איך אני מצליח לשמור על איזון של הסוכרת עם מנות הקרב וכל הסטרס שבלחימה. אולי תתפלאו לשמוע, אבל מבחינתי הכי קל להיות במצב סוכר מאוזן בצה"ל. כדי להסביר אחלק את זה לשלושה חלקים, כמו כל דבר טוב בצבא.
1. בשגרה (שהגענו אליה רק אחרי שלושה שבועות מאז ההקפצה ב-7 באוקטובר): כשיש בסיס מסודר וחדר אוכל, זה מאוד מאוד פשוט. אוכלים ארוחות בשעות קבועות. ירקות, חלבונים וגם פחמימות, שתמיד זמינים. סדר היום שלי מבחינת ארוחות קבוע, בבוקר- סלט, גבינות וביצים ואם היתה, אז גם טונה. בצהריים- בשר בשר בשר וכמה שיותר, ובנוסף סלט וטחינה (מידי פעם גם חטאתי בקצת תוספת פחממתית). בערב - אם חלבי, אז כמו בבוקר. אם בשרי, אז כמו בצהריים.
2. בחירום: יש מנות קרב בשפע. במנות קרב יש טונה ויש בוטנים וזאת הייתה התזונה שלי לרוב. אם החירום היה נמשך יותר מדיי זמן, כנראה שלא הייתי ממשיך כי אני לא חושב שלחיות על טונה ובוטנים למשך זמן רב זה בריא במיוחד. לשמחתי, היו רק יומיים שלושה עם "תזונת חירום" וזאת הסיבה לחלק השלישי.
3. תזונת מלחמה, או במילים אחרות - תודה לעם ישראל על התרומות: לא היה חסר אוכל בכלל בכל מקום שאליו הגענו. כל ערב על האש, פיצות או סלטים.
בבוקר ובצהריים אנשים היו מביאים סנדוויצ'ים מטורפים ומכל טוב הארץ. כשהיה על האש אכלתי רק את הבשר והסלטים. כשהיו סנדוויצ'ים, לקחתי רק את המילוי של הסנדוויץ'. היו מלא ספיירים כך שהייתי אוכל 4-5 "מילואים". בקיצור, בערך 80% מהזמן במילואים הייתי מאוד מאוזן.
סנסור, אינסולין זמין וחטיפי תמרים
איך מודדים סוכר ומאחסנים אינסולין במילואים? שני אמצעים עזרו לי לשמור על הסוכר שלי מאוזן לאורך כל תקופת המילואים. הראשון הוא הסנסור שלי (של דקסקום, אם אתם מתעקשים לדעת), שמודד לי את רמות הסוכר 24 שעות ביממה ומתריע מראש אם הסוכר שלי הולך לעלות או לרדת. השני - עטי האינסולין (אחד פתוח, שניים סגורים). את הפתוחים אפשר להשאיר בטמפרטורת החדר, הסגורים היו עלי בכיס או בווסט.
בווסט החזקתי באופן קבוע שתי חבילות של סוכריות גלוקוז ושני חטיפי תמרים, כך שאין דאגה להגיע חלילה למצב של היפוגליקמיה (ירידה חדה ברמת הסוכר בדם).
כל החיילים שלי והמפקדים יודעים שיש לי סוכרת ויודעים מה הטיפול במקרה הצורך, תמיד תמכו ותמיד דאגו שיש לי את מה שצריך.
את האינסולין לקחתי מהבית בתוך צידנית קטנה עם קרח ותמיד מצאתי מקרר לאחסן אותו. כל שאר הציוד המתכלה היה אצלי בתיק תמיד עם ספיירים של לפחות חודש קדימה.
האדרנלין מקפיץ את הסוכר
במילואים רואים עד כמה המצב הנפשי משפיע על ערכי הסוכר. המצב הנפשי משפיע בעיקר בעליות סוכר ולא בנפילות. בכל פעילות מבצעית שהייתה לנו עם אדרנלין גבוה, בעיקר בזמן מעצרים, הסוכר היה מטפס לאזור ה-220-270 ולוקח לו בערך 12 שעות לרדת למצב מאוזן. אחרי כמה פעילויות הבנתי איך לנהל אותו נכון יותר והייתי מזריק שלוש יחידות דקות לפני תחילת המעצר, ואז הייתי מאוזן לרוב.
סוכרתיים יכולים הכל, ושלא יעבדו עליכם. אנחנו חולים, לא צריך להתכחש לזה, אבל רק אנחנו נבחר אם לחיות כבריאים או לא וזה "היתרון" של הסוכרת על כל מחלה כרונית אחרת.