"נפלתי לתהום כזו עמוקה שלא ידעתי היכן היא מסתיימת" פותחת אסנת בלומנפלד (62) את דבריה, אבל כבר במהלך המחלה הנדירה שגרמה לכל שרירי גופה להתפרק, עד שלא יכלה לעמוד על רגליה או ללכת, היא למדה "שאם לא התהומות האלה, לא הייתי מגלה את השחקים".
זה קרה בחודש יולי האחרון. אסנת ומשפחתה שהו בטיול בחו"ל, סיימו עוד יום עמוס חוויות וחזרו בערב למלון. "באותו ערב", היא מספרת, "הרגשתי כאילו משהו נשבר לי בגוף. הגעתי לחדר, נשכבתי על המיטה ואמרתי לבעלי שמשהו קרה לי בגוף. חשבתי שאולי נדבקתי בשפעת או בקורונה. בעלי נתן לי אקמול וקצת התאוששתי, אבל אז ניסיתי להיכנס לאמבטיה ולא הצלחתי להרים את הרגל. חשבתי שאולי זו פשוט חולשה מהווירוס אבל בדיעבד, זה היה הסימן הראשון שמשהו בגופי השתבש".
מספר ימים לאחר שחזרו לארץ, הרגשתה של אסנת הלכה והחמירה,. היא מיהרה לבצע בדיקות, והתוצאות הראו תפקודי כבד חמורים בצורה ניכרת. בלומנפלד הובאה בבהילות לבית החולים מאיר בכפר סבא. "במיון בדק אותי רופא, שביקש שאתאר לו בדיוק את סוג כאב השרירים עליו דיווחתי.
"אמרתי לו שאני מרגישה כאילו רצתי מרתון או טיפסתי על הר גבוה. הוא עשה לי בדיקה והחליט לאשפז אותי במחלקה פנימית ה' שם יש מומחה לכבד. באותו הלילה העירו אותי בחצות ואמרו לי שהתוצאות חזרו ויש לי רמת CPK גבוהה, והמשמעות לכך היא פירוק של השריר. הסתבר לי שרמת ה-CPK שלי בבדיקה הגיעה ל-15,000, כשהנורמה היא בין אפס ל-75"".
אסנת אושפזה במשך תקופה ארוכה בפנימית ה', וטופלה על ידי פרופ' יאיר לוי, מנהל המחלקה ומומחה לראומטולוגיה ועל ידי פרופ' שי קויתי, מנהל היחידה לראומטולוגיה. היא עברה אינספור בדיקות. "לא היה דבר שלא בדקו" היא מספרת, "ולאחר תהליך שכלל בדיקות מקיפות והתייעצויות עם מומחים מובילים בארץ ובעולם, בישר לי פרופ' קויתי על כך שאני יוצאת למלחמה קשה - אבל אני אנצח".
"המחלה שתקפה את אסנת היא מחלה אוטואימונית הנקראת נקרוטייזינג מיוזיטיס, דלקת ונמק של השריר", מסביר פרופ' שי קויתי. "זוהי מחלה בה המערכת החיסונית תוקפת ומפרקת את כל השרירים של הגוף. במקרה של אסנת היא עברה במהירות עצומה ממצב של בריאות שלמה למצב קשה ומסכן חיים.
"עשינו לה בירור מקיף שכלל בדיקות והדמיות רבות, ביופסיה מהשריר והתייעצויות עם רופאים רבים, מכיוון שהמצב שלה היה דרמטי וחריג. מדובר במחלה נדירה ובמקרה הזה הגורם להתפרצותה נדיר ביותר גם הוא".
כחצי שנה לפני שהתפרצה המחלה, החלה אסנת ליטול סטטינים, התרופה הנפוצה להורדת כולסטרול, אשר רק בקרב אחד מתוך 100 אלף איש היא עלולה לגרום להתפתחות המחלה. זה המקום להבהיר כי סטטינים נחשבים לתרופה החשובה ביותר שהצליחה לעשות מהפכה של ממש בטיפול בכולסטרול ולהפחית את הסיכון לתחלואה ותמותה ממחלות לב וכלי דם. אין ספק שמדובר כאן במקרה נדיר ויוצא דופן.
"היה שלב שלא הצלחתי לבלוע רוק או לפתוח את העיניים. לאט לאט הפכתי להיות כמו שק תפוחי אדמה, כשעוד שריר התפרק, ואחריו עוד אחד. היה שלב שהיה חשש שאצטרך מכונת הנשמה וזונדה, בגלל ששרירי הנשימה ומנגנון הבליעה שלי לא עבדו, דבר שגרם לסכנת חנק.
"באחת הפעמים כשהייתי במצב קשה, תוצאות ה-CPK הרקיעו שחקים וגם תוצאות הבדיקות שבחנו את תפקוד הלב והריאות יצאו לא טובות, הוחלט שאעשה בדיקות נוספות. יש לי טקס בו אני מתפללת לאלוהים ומבקשת חמלה - אני מאמינה שאלוהים הקשיב לי באותו הלילה. באחת הבדיקות שעשיתי באותו הלילה, הסתכלה עליי הטכנאית וראתה שאני בסערה וכשהבדיקה הסתיימה היא הרגיעה אותי וגם לחשה לי באוזן 'אסנת, הכול בסדר'. בדיקת סי.טי. שנערכה מיד אחר-כך הראתה שהגוף שלי מתפקד כמו שצריך. התעודדתי".
אובדן העצמאות הוא אחד האתגרים הקשים ביותר בעבור אסנת. מעצמאות מוחלטת שכללה התנדבות בעמותות, לימודי טיפול באמצעות בישול, השתתפות פעילה בחוגי פילטיס וריקודי בטן, חייה התהפכו והיו תלויים עתה תלות מלאה במשפחתה. מצבה החמיר והיא לא הצליחה לעמוד, ללכת או אפילו להתהפך לבדה במיטה. "הייתי נוסעת באמבולנס ומבקשת מהחובש להרים אותי קצת כדי שאוכל לראות את האנשים ברחוב. הייתי רואה את האנשים הולכים וקצת מקנאה בהם שהם מצליחים לעמוד על הרגליים וללכת - הרגשתי בתחתית".
מי שהיו שם לאורך כל הדרך ונתנו לה כוחות היו בני משפחתה: ילדיה דן, גל, לילוש ואשר בעלה אותו היא מכנה "המציל שלי, המושיע שלי". הם התייעצו עם הרופאים, חקרו את הנושא, טיפלו בבירוקרטיה ודאגו לשכב לידה בכל ערב ולתת לה כוחות. "אני זוכרת שלילוש, בתי הבכורה אמרה לי 'אמא - החלום שלי הוא כשאהיה בת 40 - שתחגגי איתי'. המשפחה שלי טיפלה בי במסירות רבה. זו אמנם מחלה יתומה אבל זו מחלה שאדם בודד לא יכול לשרוד אותה. אתה לא יכול לעשות כלום לבד: לא לאכול, או ללכת לשירותים. לפעמים הייתי מבקשת מאשר בעלי להרים אותי קצת לעמידה כי רציתי להרגיש רצפה".
בתוך התהום הזו החליטה אסנת להשתמש בכלים שהיא מכירה מעולם ההוראה בו עבדה במשך שנים. "תמיד המלצתי להורים של תלמידיי להשתמש בסוגי טיפול שונים שיעצימו אותם ויעשו להם טוב. לכן הקפתי עצמי במטפלים, כולל מטפלת רגשית, מטפלת בפחדים, עיסויים, רפלקסולוגיה, ופסיכולוג ספורט. הבנתי שתוך כדי המחלה, ולא אחריה, עליי לעבוד על חמלה, אמונה, על הפחד ועל הבושה. הפנמתי את הקשר ההדוק בין הגוף לנפש ונגלה לי חריץ של אור במציאות החשוכה ואז עברתי ממלחמה להחלמה, כשהמטרה לנצח".
מספר שבועות לאחר התפרצות המחלה, פרופ' קויתי בישר לה שיש טיפול ביולוגי שעשוי לעזור. "אני זוכרת שזה היה ביום חמישי בערב וכבר בתחילת השבוע התחלתי את הטיפול הראשון - פרח לב הזהב שלי. לאחר שני טיפולים התחלתי לראות ניצוצות של שיפור" היא מספרת. בתחילה מערכת הבליעה שלה חזרה לתפקד, אחר כך הידיים ולבסוף הרגליים.
השיפור החל במקביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל. "השיפור במצבי לא קרה מיד. אני עוד זוכרת את הלוגיסטיקה: להושיב אותי בכיסא גלגלים ולהעביר אותי לתוך הממ"ד, משותקת לחלוטין. ואז התחלתי להרגיש את השיפור ואנשים שאלו אותי מה שלומי. רציתי לומר שאני מרגישה יותר טוב אבל לא היה לי נעים להגיד שאני חשה שאני מטפסת מתוך התהום, בתקופה בה המדינה צוללת. אבל המלחמה שמה אותי בפרופורציות ואני שמחה לומר שאני לא בטראומה ממה שעברתי, אלא בהודיה".
כיום, חמישה חודשים אחרי היא כבר אחרי שישה טיפולים, עושה פיזיותרפיה ומתרגלת פילטיס שיקומי. "אני בונה אסנת חדשה, נפרדת מהמטפלת הצמודה, מכיסא הגלגלים ומהמחלה עצמה, חוזרת לסוג של שגרה שכוללת נסיעה לבקר את הנכדים בצפון, סריגת בובות לילדי העוטף, פגישות עם חברות ועוד. היום אני מרגישה שאני נס. חשוב לי להגיד תודה לכל מי שעטפו אותי ובעיקר לצוות במאיר שאבחן את מצבי במהירות ומצא את הפתרונות הנכונים לטפל בצורה מוצלחת במחלה שהיא כל כך נדירה. בזכות כל אלו היום אני יכולה ללכת ולדבר על כל מה שעברתי, לחזק אחרים ולספר את הסיפור שלי".