כשביטה נוהבנדי מורובטי, (46) מלוס אנג'לס ברחה בגיל 8 מאירן לישראל, היא עשתה זאת כדי להילחם על חייה. תשעה חודשים בלבד לאחר מותו של אביה האהוב מסרטן, אובחנה ביטה עם סרטן ילדים שהיה נדיר לגילה והעמיד את חייה בסכנה. בישראל, שם חיו קרובי משפחתה, ידעה אמה שיש רופאים שיכולים להציל את בתה הקטנה, והחליטה לעשות מעשה: היא ארזה תיק נסיעות, את ביטה ואת אחותה הגדולה, והשלוש יצאו לטורקיה במסווה של טיול משפחתי. משם, בעזרת שגרירות ישראל, הן הגיעו ארצה והשאירו למעשה, את כל מה שהכירו עד לעצם אותו היום מאחוריהן.
ההגעה לישראל הייתה עבור בנות המשפחה התחלה חדשה לכל דבר, תרתי משמע. בתוך ימים ספורים מכניסתה לארץ, נוהבנדי מורובטי כבר הייתה אחרי ניתוח מציל חיים ברמב"ם. 38 שנים אחר כך היא חזרה לאותו מרכז רפואי בחיפה, הפעם כדי לתרום כסף למיון אונקולוגי חדש שיוכל לסייע לחולי סרטן המטופלים בו. כשהיא עומדת באותו בית חולים שבו השתנו חייה, לפני כל כך הרבה שנים, הילדה ההיא מאירן הצליחה לסגור מעגל.
"אני זוכרת היטב את הימים הראשונים בארץ", היא משחזרת בשיחה מארה"ב, "הגענו לישראל ביום שישי, ובשבת כבר היינו בבדיקה ראשונית בביתו של הרופא שניתח אותי, פרופ' יהודה בר-מאור", היא נזכרת, "ביום רביעי כבר הייתי בחדר ניתוח ברמב"ם. דוד שלי, שגר בחיפה עד היום, עשה את כל הסידורים המקדימים. הכל קרה במהירות ובחשאיות ומסביבי. אחרי הניתוח הייתי במעקב במשך כמה שנים, ורמב"ם הפך לבית. למקום שתמיד זכרתי לטובה, למרות הרגעים הקשים. בהתחלה, כשלא ידענו מילה בעברית ואמא שלי דיברה קצת אנגלית, האחיות בביה"ח הכינו מילון עברי-פרסי בעזרת דוד שלי, אחר כך הייתי מגיעה לבקר גם את האחיות שכבר עברו למחלקה אחרת, כי נוצר קשר הדוק. עם הרופאה שליוותה אותי, פרופ' מרים בן הרוש, שהייתה אז רופאה צעירה במחלקה, ולימים מנהלת המערך, הייתי בקשר גם שנים רבות אחרי שהחלמתי".
כאמור, המפגש הראשון של נוהבנדי מורובטי עם הארץ, היה למעשה מפגש עם עולם הרפואי הישראלי. במציאות שבה בתוך חודשים ספורים איבדה את אביה לסרטן, אובחנה עם אותה המחלה ועזבה בהחלטה של רגע את כל חייה מאחוריה, רמב"ם הפך לבועה של הגנה. עשרות שנים אחר כך, כשאובחן בעלה דיוויד מורובטי, אותו הכירה כשעברה להתגורר בארה"ב, עם מחלת הסרטן גם הוא, רמב"ם היה הכתובת אליה פנתה להתייעצויות, בירורים ועזרה בבחינת טיפולים רפואיים אפשריים: "דיוויד היה נקי מסרטן לשלושה חודשים ואז התבשרנו שהמחלה חזרה", היא מספרת בעצב, "היינו בקשר עם הרופאים ברמב"ם והתעניינו בטיפולים ניסיוניים. התכוונו להגיע לארץ ולתת לזה סיכוי, אבל אז פרצה מגפת הקורונה והכל נעצר. חוץ מההתקדמות של המחלה".
מספר חודשים לאחר פטירתו של בעלה, גמלה בליבה של ביטה ההחלטה כי היא הולכת לחבר את כל הפיסות הכואבות של חייה לתמונת ניצחון שתוקדש לזכרו של אהובה. "דיוויד היה כולו נתינה. תמיד חיפש לעשות ולתת, לתרום ולקדם, לעשות טוב ולהעניק משמעות. שנינו מאוד מחוברים לארץ, הוא היה ציוני, יותר ישראלי מישראלי, וגם כשהיה במצב בריאותי לא טוב, עוד דיבר על ביקור שתכננו לעשות בארץ בפסח וריגש אותו מאוד. בערב השני של החג הוא נפטר", היא מסבירה את השתלשלות האירועים הטרגיים, "באזכרה של יום השנה שלו קיימתי ערב לגיוס תרומות לזכרו, ואת סכום הכסף שנאסף העברנו לרמב"ם, לטובת המיון אונקולוגי. כשהגעתי שנה אחרי פטירתו לארץ, לטיול שתכננו יחד, לא הייתי לבד. הוא היה איתי. הלכתי לרמב"ם כדי לראות איך החלום יהפוך למציאות. איך דיוויד ימשיך להתקיים למען אחרים, ולעשות טוב בדיוק כמו שידע לעשות בחייו, גם אחרי מותו. זו הייתה הדרך שלי להנציח אותו. Gift of life".
לדבריה של הכאב הוא מנוע עוצמתי. "הכאב מניע אותי לעשייה", היא מסבירה, "כשדיוויד היה חולה הייתי סביב ההחלמה שלו כל היום. כשנפטר, סביב ההנצחה. מכר שלנו אמר לי, את עוצמות הכאב שלך לקחת והפכת עולמות. חשבתי שזה אינטימי וקטן, אבל דרך עיניים של אנשים אחרים הבנתי שהצלחתי להעביר מסר רחב יותר. כשהייתי ברמב"ם פגשתי ילדה מתוקה במחלקה האונקולוגית, בשם נהרה, שמתמודדת עם סרטן, מולה הייתי חזקה וחייכנית, אבל כשיצאתי משם בכיתי חצי שעה. זה החזיר אותי לכאב הזה. יש פה עניין של דלתות מסתובבות, והתקווה היא חלק כל כך חשוב. הייתה לי שיחה עם אמא של נהרה שם במחלקה, והיה חשוב לי לתת לה תקווה. הנה אני, לפני 38 שנה, גם הייתי באותו המקום. התמודדתי, הבראתי, התגייסתי, למדתי, התחתנתי, רציתי לומר לה שיש חיים אחרי המחלה, ושהיא בידיים טובות. הגעגוע נמצא באופן קבוע, הכאב תמיד יהיה, אבל כשאני רואה את התקווה בעיניים של אחרים, משפחות וילדים, אני יודעת שאת שלי עשיתי".
הבשורה שעושה את כל ההבדל עבור מטופלים אונקולוגיים ברמב"ם
לפני מספר שבועות נפתח ברמב"ם המיון האונקולוגי המטולוגי ע"ש דני וקאתי רוזנקרנץ במתחם ייעודי נפרד, הראשון מסוגו בצפון. המיון שהוקם בסטנדרטים מתקדמים, כאלה השמורים לבתי החולים האונקולוגים המובילים בעולם, יספק לאלפי חולי סרטן מענה מקיף של שירותי רפואה דחופה. לדבריה של פרופ' אירית בן אהרון, מנהלת האגף האונקולוגי של רמב"ם, המיון החדש הוא בבחינת בשורה לתושבי האזור ומהווה שיפור משמעותי באיכות הטיפול והשירות. מלבד משפחת רוזנקרנץ תרמה להקמתו גם משפחת גנץ מחיפה.
ההתמודדות עם מחלת הסרטן מלווה בצורך בשירותים רפואיים רבים, לצד סיכונים הנובעים מהדיכוי החיסוני שנגרם כתוצאה מהטיפולים הניתנים לחולים. משום כך הם חשופים ליותר זיהומים. הטיפול בקבוצת המטופלים הזו במיון ייעודי, מתבצע במטרה לצמצם את הסיכונים לזיהומים וכדי להעניק להם את הטיפול המיטבי במצבי חירום. שירותי המיון מוענקים על ידי צוות ייעודי, רב-תחומי, וכוללים גם טיפול תומך וטיפול פליאטיבי דחוף.
מרכז האונקולוגיה של רמב"ם מטפל ביותר מ-5,000 חולים חדשים מדי שנה, ומתבצעים בו יותר מ-29,000 טיפולים כימותרפיים וביולוגיים ו-40,000 טיפולי הקרנות בכל שנה. כיום מגיעים למיון הכללי
כ-2,500 חולים אונקולוגים מדי שנה ופרופ' בן אהרון מעריכה ששיעור החולים שיגיעו למיון האונקולוגי החדש עשוי להיות כפול. שירותי המיון יהיה זמינים במהלך ימות השבוע עד שעות אחה"צ שיורחבו בעתיד הקרוב עד לשעות הערב. לצד פתיחת המיון האונקולוגי, חונכים בימים אלו שירותים נוספים למטופלים חולי סרטן ברמב"ם, ביניהם את "מרכז טל בית מאיר" - מרכז חדש - לרפואה אונקולוגית אינטגרטיבית (משלימה).