במאי 1945, צייר הבתים הקליפורני אלברט סטיבנס אובחן (באבחנה שהתבררה לאחר מכן כשגויה) עם סרטן הקיבה ונאמר לו שנותרו לו שישה חודשים לחיות. זה אולי נשמע כמו הדבר הכי קשה שבנאדם יכול לעבור, אבל נכונו לו ימים קשים בהרבה.
כפי שנכתב באתר IFL בפרויקט מנהטן, המחקר והפיתוח האמריקאי לבניית הפצצה הגרעינית שהחל בשנה קודם לגילוי, רצו מדענים לדעת איזו השפעה יש לפלוטוניום על גוף האדם, והמליצו "להתחיל בהקדם האפשרי תוכנית למעקב אחר מהלך הפלוטוניום בגוף". לרוע המזל של סטיבנס, אנשים בפרויקט הכירו את המקרה שלו ואת הסרטן הסופני (הלא אמיתי) שלו בזמן שהם חיפשו חולים לניסויים הראשונים שלהם בבני אדם. סטיבנס, שנקרא מטופל CAL-1, קיבל את מנת הקרינה הגבוהה ביותר מכל אחד בניסויים (18 אנשים בגילאי ארבע עד 69 ), תערובת של פלוטוניום-239 (0.75 מיקרוגרם) ופלוטוניום-238 (0.2 מיקרוגרם). פלוטוניום-238 נבחר מכיוון שפעילותו הגבוהה יותר הקלה על המעקב והניתוח. ביום ההזרקה של סטיבן, הוזרקו לחמש חולדות גם כן את אותו קוקטייל פלוטוניום.
לאחר שנה, הרופאים שלו חשדו כי לסטיבנס יש למעשה כיב קיבה שפיר, כלומר הם נתנו לאדם בריא את מנת הקרינה המצטברת הגבוהה ביותר שכל אדם קיבל אי פעם. למעשה, סטיבנס לא קיבל מידע על מה שנעשה לו ולא נתן את הסכמתו לפי העדויות.
בנוסף לחוסר האתיקה בכך שלא גילו לו דבר, חוסר המידע שניתן לסטיבנס גרם לרופאים לבעיות מעשיות, כאשר רצה למשל לנסוע לזמן ארוך מהאיזור בו הוא חי. על מנת להמשיך ולנטר את רמות הקרינה בגופו, החליטו הרופאים לשלם לו 50 דולר לחודש כדי לשהות באזור ולהמשיך לספק להם דגימות צואה ושתן.
על פי דוח המקרה שמונה מחברי הקבוצה מתו תוך שנתיים מהניסוי, סיבות המוות שלהם כולן הוגדרו למצבים רפואיים קיימים שהכניסו אותם לרשימה כנבדקים מלכתחילה. למרבה הפלא, למרות שקיבל פי 446 מהחשיפה הממוצעת לכל החיים לפלוטוניום, סטיבנס שרד עוד 21 שנים, מת ממחלת לב בגיל 79. ד"ר ג'וזף המילטון, שערך את הניסוי לסטיבנס, מת בגיל 49, מלוקמיה, שכנראה נגרמה כתוצאה מחשיפה לקרינה במהלך חייו.