וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אורי שנפצע קשה בלבנון השנייה: "אגף השיקום יקרוס ואז תקום ועדת חקירה"

עודכן לאחרונה: 8.2.2024 / 17:43

בקיץ 2006 בשיא מלחמת לבנון השנייה, מטח של 14 טילי חיזבאללה פגעו באורי וחבריו. על החילוץ שניהל תחת אש, קיבל את אות המופת. מאז הוא מתמודד עם פוסט טראומה מורכבת אבל בחר בחיים והיום מלווה את אנשי כיתות הכוננות של עוטף עזה

על רקע המתיחות הביטחונית העכשווית בגבול הצפון, יש את מי שהיו שם כבר לפני עשרות שנים ומתמודדים עד היום עם מחירי המלחמה, 18 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, פצועי המלחמה עדיין זוכרים כל רגע ממנה.

אורי לרנר, אחד הקולות הבולטים בקהילת מתמודדי הפוסט טראומה הצבאית בישראל, מי שהיה בין הראשונים שהשמיעו את הזעקה של הפצועים השקופים בצה"ל. בראיון לפודקאסט הגשר - מדברים פוסט טראומה, משתף על מסע של חייו מעורר ההשראה.

מאז במשך שנים ארוכות מלווה לרנר, מאות פצועי צה"ל אשר מתמודדים עם פוסט טראומה על רקע צבאי. כמה ימים אחרי מתקפת ה7.10, הבין כי אנשי כיתות הכוננות שנלחמו מול הרוע וראו את הנורא מכל, לא מקבלים סיוע ותמיכה נפשית, הוא גייס את עצמו והפך להיות פרויקטור בהתנדבות של אגף השיקום במשרד הביטחון לתמוך באנשי הכיתות הכוננות.

רואים את המוות בעיניים

"אני עומד על הסיפון, היה מטח של 14 טילי קורנט, כשאני עומד על הסיפון אני כבר רואה טנק מקדימה מקבל, אז אתה רואה את כדור האש הזה של הקורנט שנכנס בטנק זה אתה לא צריך להבין יותר, אתה כבר מבין וואלה, עוד שנייה זה אצלנו וזה אחרי שניה באמת היה אצלנו כן והיה."

"בתוך הצווחות לפני הפגיעה של הקורנט, הוא צועק, יהלום, יהלום פעל, מי שיכול לצאת מהכלי, צאו מהכלי ושלושה מצליחים לצאת לגמרי. אני עומד על הסיפון, מה התחושה? יש לך חום שעובר לך מהעכוז עד עמוד השדרה, גל הדף שמעיף אותך את זה כמה מטרים באוויר, כמו בסרטים, אני מוצא את עצמי שוכב על הבטן ומבין שבסופו של דבר וואלה, אכלנו. נפגענו. לוקח לך כמה שניות להתאפס, אני מסתכל ואני מבין וואלה חסרים אנשים, הם בתוך הכלי. כנגד כל ההיגיון אני מחליט, כאילו זה מאוד מלחיץ, מאוד מפחיד הסיפור הזה שאתה מבין אתה לא מבין עדיין לקראת מה אתה הולך, כי בסופו של דבר אתה לא יודע מה קורה שם בתוך הכלי.

"אתה פותח את העיניים ואתה כאילו אתה מבין מה אתה רואה אבל אתה לא רוצה להבין עד הסוף. אין רגשות בשלב הזה אני נאטם לחלוטין ויש שם מרחץ דמים מאוד רציני שם בתוך הכלי"

"דובי גניש, אני משרת איתו עוד מהסדיר מגיל 19, לא פשוט פתאום לראות חבר שלך מהסדיר. אנחנו נפצענו בגיל 36. לראות פתאום חבר חסר אונים. אתה יודע שכואב לו שקשה לו, אתה רואה בעיניים שלו, אתה יודע, לא צריך לדבר, אין צורך להכביר במילים. זה מכווץ אותך, זה מכווץ אותך. ברגל ככה תלוויה על גידים, זה לא פשוט לראות את המראות האלה, כמובן שזה מלווה עם ריח, האבק שריפה עם הדם והחום שזה מתערבב, זה לא עוזב, הריח הזה לא עוזב הוא כמו טריגר כזה."

הפוסט טראומה מתעוררת

"מאוד מהר מתחילים להבין שיש משהו, אני מתעורר בלילות, מקיא, משלשל, אני מזיע הגוף צורח, הוא זורק את כל המטענים החוצה. אז בלילה ראשון, שני, שלישי, רביעי. אני מספר לעצמי סיפור, אולי אכלתי משהו מקולקל והגוף ככה אתה…"

"מהר מאוד אני מבין, באיזה שיח פנימי. אני מבין שוואלה. יש משהו, אני לא יודע איך לקרוא לזה, אבל יש משהו ואני פונה לעזרה. לכל אורך הדרך משנת 2006 ועד 2023. המילה בושה, היא לא פוגשת אותי. אני לא נותן לה אפילו גרם של מקום. אם יש מישהו שצריך להתבייש זה לא אני, זה גופים אחרים צריכים להתבייש. אני לא התביישתי."

"כשאני מנתח את הסיטואציה הזאת אז אני בסופו של דבר מבין, אני דילגתי על מחסום מאוד גדול שאני לא חוויתי אותו, אבל החברים שלי או אנשים אחרים שאני משוחח איתם חוו אותו. רגשות אשם, למה עשיתי ככה והייתי יכול לפעול אחרת, ולמה הוא עשה ככה. לא היה לי אף פעם את המילה הזאת שנקראת אם. לא היה לי שנייה של, אם היה עובד אחרת, או אם הייתי עושה ככה. זה תפל. זה לא נכון כל הדברים האלה אז לכן ישר כאילו דילגתי איזה משוכה שתופס את הרבה מאוד אנשים ברגשי האשמה האלה, בבושה הזאת. אני לא הייתי שם."

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully