המלחמה הביאה איתה התמודדות לא פשוטה להרבה זוגות. בין אם הם נשואים ובין אם לא, בין אם יש להם כבר ילדים ובין אם לא: הפערים קיימים ויש תחושה של התרחקות שתצריך התקרבות מחדש בתהליך הדרגתי.
בכתבה הבאה אתייחס לשלושה מוקדי קונפליקט שהם תוצאה של פערים שנוצרו במהלך המלחמה. כמו כן, אציג מספר עצות מעשיות שיסייעו לכם לראות את הדברים מנקודת מבט חדשה. חשוב להדגיש, שעם כל העצות והטיפים, חשוב שנהיה בהקשבה ובמידת הצורך נפנה לעזרה וליווי מקצועי פרטני שינחה כיצד להתמודד עם הקונפליקטים שהיו והתווספו בעקבות המלחמה. גם אנו לוחמות במספר חזיתות, שבה עלינו "לנצח" בכל אחת בפני עצמה ותיעדוף המשאבים כדי לאזן ביניהן.
1. החזית הרגשית- נתחיל מכך שהגעגוע, הדאגה והחרדה מלווים את מרביתנו ביום יום, יחד עם האבל הלאומי שפקד אותנו וחרדות שהתעוררו בעקבות אירועי ה- 7.10. סף הרגישות הכללי הוא מאוד נמוך. הנשים (וכמובן שיש גם גברים) שנמצאות בבית עם אותן תחושות, צריכות לנהל את עצמן, את הבית, את הילדים, את העבודה וכל זה כאשר אופפות אותן תחושות קשות שמשפיעות על התפקוד ומצב הרוח שלהן. יש תחושה של בדידות ושאין שותף רגשי לחוויות הללו. והוא, הוא נמצא שם, בשדה קרב אחר לגמרי, לפעמים בניתוק מוחלט ממה שקורה. הוא ממוקד מטרה ולא יכול לשקוע רגשית בכל המצב וזאת כדי להגן ולשמור על עצמו ועל החוסן שלו. בעוד את מתקרבת לרגשות שלך וחווה אותן במלואן, הוא מנוסה בלהדחיק אותן, כי אין להן מקום בשדה הקרב. בנקודה הזאת נוצר פער תפיסתי, רגשי, חווייתי והישרדותי, כאשר כל אחד ממוקד אנרגטית ותודעתית במקום אחר.
2. החזית התפעולית- המלחמה מתנהלת בשתי חזיתות שהן במידה רבה מנותקות, כאשר כל חזית מתקשה לראות ולהבין לעומק את האחרת. כל אחד ואחת- נלחמים בשדה הקרב הפרטי שלהם. הנשים שנשארו בעורף (וכאמור גם חלק מהגברים לעיתים), צריכות להמשיך לתפקד ולנהל את משק הבית. יש להן הרבה משימות קטנות על הראש שהיו מתחלקות בעבר עם עוד שותף ועכשיו הן הבלעדיות שאמונות על הדברים: קניות, בישולים, סדר, ניקיון, תשלום חשבונות, הסעות לילדים, להכיל את הילדים בימים קשים, תיקון של דברים שמתקלקלים בשוטף, לזרוק את הזבל ולהחליף נורה. שלא תבינו אותי לא נכון, אנחנו יכולות לעשות את הכל וגם לא תמיד בן הזוג שלנו מצטיין בשאר המשימות, אבל הידיעה שיש עוד מישהו שיכול לגבות, להזמין את הטכנאי, לקחת את הילד לרופא, או להחזיר מהחוג- נותנת אוויר. כשהוא חוזר הבייתה לטירוף של כל משימות השגרה- יש חוסר סנכרון בקצב ובעומס. ייתכן והוא רק רוצה לנוח, לנקות את הראש ולבהות במסך, ואת רוצה לתקתק כי יש לך את הלו"ז והסדר שלך. ייתכן ותמצאי את עצמך מתקשה להוריד הילוך. פתאום יתברר שיש שני מקצבים שונים לחלוטין והם כלל לא מסונכרנים.
3. החזית ההורית- ביומיום, אנו משלבות בין שגרת החיים המוכרת של בית-עבודה וילדים. כעת, התווספה התודעה הכללית והאישית שבן הזוג אינו חלק ממנה. הילדים חווים געגוע, חרדה, דאגה ובעיקר תחושת חוסר גדולה, יחד עם כל המתח שיש בבית שמתנקז לאדם אחד. התנהלות הבית משנה צורה, יש אילוצים חדשים כמו תגובות רגרסיביות של הילדים שגם אותן העורף צריך לתפעל. לא תמיד האמא נמצאת במצב של פניות והיא למעשה ההורה הבלעדי שמקשיב, מכיל, מעצים ומחזק. לא תמיד יש את הכלים, מה שמצריך לחפש טיפול מתאים, שזה עוד זמן, כסף ובעיקר דורש הרבה אנרגיה וכוחות שלא תמיד מוצאים. העומס כל כך גדול שיש תחושה של שחיקה וקריסה. כשבן הזוג חוזר לאפטר, הוא מוצא אישה וילדים שעברו כל כך הרבה בזמן הזה שלא ניתן בכלל להסביר ולתאר. נוצרים הרגלים חדשים, סמכות אחרת, סדר אחר, גבולות שונים, למעשה כל התפעול בבית השתנה או שהתגמש או שנהיה נוקשה יותר, כדי לסייע להורה שנשאר עם הילדים לשרוד את התקופה הזאת. ואז, אבא חוזר הבייתה ולא תמיד הוא מקבל את השינוי. לפעמים הילד נרדם עם טאבלט כדי שהאמא תוכל בזמן הזה לקלח את הפעוטה, לפעמים אוכלים בסלון, כי זה הפך להיות גבול גמיש שלא שווה להילחם עליו. זה לא קל לראות שהבית השתנה בזמן שהוא היה במלחמה אבל מצד שני, מי שנשאר בבית חייב לעשות הכל כדי לשרוד וכאן שוב נוצר פער וקונפליקט על רקע החזית ההורית שקיבלה צורה אחרת שהאבא צריך ללמוד להשתלב בה מחדש.
לכל פער וקונפליקט שנוצרו, ניתן ליצור שפה משותפת שמבוססת על גישה קשובה ומודעת, שמבינה את המורכבות ואת הצורך בתפעול אחר, אולי לא תמיד טבעי, אבל הכרחי, על מנת לנסות להתמודד עם הפערים הללו בדרך שתבנה את הזוגיות, על אף הקושי.
מה אפשר לעשות על מנת להתמודד עם הפערים שנוצרו בעקבות המלחמה?
1. תקשורת- הכלל הראשון והמשמעותי בכל מה שקשור למערכות יחסים הוא לדעת לדבר על מה שמפריע - מבלי להאשים את הצד השני. תקשורת היא היכולת להבין מה עובר עלינו בתוכנו, לזהות את המקומות הרגישים שמקפיצים אותנו ולדעת לתמלל את עצמנו החוצה לעולם, מתוך הקשבה ואהבה. הידיעה שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו ושכל מה שנאמר - נאמר מתוך עולמו הפנימי של האחר ואינו אישי כלפינו. חשוב שסגנון השיח יתנהל ב"שפת האני"- זהו סגנון תקשורת מקרב, שלומד להציג את החוויה הפנימית והאישית שלנו, מתוך לקיחת אחריות על הרגשות שלנו, מבלי להשליכם על הצד האחר שלכאורה גורם לי להרגיש באופן מסוים. צריך להבין שהצד השני רק שופך אור על כאב שכבר היה שם לפני כן. כל מה שקורה לי - קורה לי מתוכי, וכשאני בתקשורת תוך-אישית ויודעת מה עובר עלי, אני יכולה להעביר את המסרים שלי החוצה באופן מזוקק ולקחת בחשבון שכל צד עלול לפרש אותי אחרת לגמרי ממה שהתכוונתי, משום שעולמו הפנימי שונה משלי. חשוב למצוא את הדרך לדבר על החוויות שלנו בפתיחות ובכנות, אך לשים לב שאנו מדברים על עצמנו, מה אנחנו חווינו והרגשנו, מבלי להאשים את הצד השני.
2. מודעות לטריגרים- ייתכן מאוד ובנוסף לדברים שהיו מפריעים לכם בעבר, יתעוררו דברים נוספים. שימו לב אליהם, אפילו הכינו רשימה של משפטים או פעולות שיכולות להוציא אתכם מהאיזון ונסו להבין מה מפריע לכם שם בדיוק והאם יש דרך אחרת שהיה קל לכם לקבל את המסרים מהצד השני? כשאנחנו מודעים לנקודות התורפה שלנו, אנחנו יכולים לתקשר אותן החוצה, כמובן בדרך מקרבת שאינה מאשימה את הצד השני. אנחנו יכולים לומר ולספר שיש איזה משפט שממש קשה לנו איתו, כשכל פעם שאומרים אותו, יש איזו חוויה פנימית מאוד לא נוחה. דרך אגב, לא חייבים להישאר עם התחושות האלה, גם להן יש מענה, אבל עד שתבחרו לטפל בהן, חשוב שתהיו מודעים אליהן וגם תדעו לדבר אותם לבן / בת הזוג.
3. תיאום ציפיות- חשוב לנהל שיח של צרכים על מנת שכל אחד יוכל למצוא את המקום שלו ולבטא מה הכי נחוץ לו. יחד תראו כיצד ניתן לשלב את הצרכים שלכם (וגם את של הילדים), כך שכולם יצאו מרוצים ככל שניתן. זה מצריך כל פעם לעשות קצת ויתורים וזה לא תמיד קל. אך כשמודעים לכך מראש, זה מפחית את התסכול. לפני אפטר, או לקראת שחרור או כל תקופה של "יחד מחודש"- שבו ודברו מה כל אחד צריך. למשל: צורך לפגוש חברים, בלבלות ביחד, בלפגוש את ההורים, בלעשות שבת בלי המשפחה המורחבת, בלהוריד משימה משמעותית שהכבידה, בלנקות את הראש עם איזה משחק באקסבוקס, לצאת לריצה, זמן לבד, ועוד... ככל שתרבו לדבר על הצרכים ההדדיים שלכם מבעוד מועד ולמצוא דרך לכבד אותם ולמנן אותם בזמן שיהיה נכון ומתאים למשפחה- כך תחוו את התקשורת ביניכם יותר זורמת ומאפשרת.
4. גישה חדשה- הנחת היסוד היא שמאחורי כל התנהגות קיימת כוונה חיובית עליונה. אם תבינו שאף אחד לא פועל נגדכם, אלא פועל בעד עצמו, תוכלו להבין שכל תלונה היא למעשה בקשה שכנראה לא נוסחה כהלכה. כאשר אנחנו מבינים מה מתחולל בתוכנו, מבינים מה הצורך שלנו ולומדים לתקשר אותו החוצה באמצעות "שפת האני", הצד השני קשוב אלינו. כאשר אנחנו מדברים בתלונות, האוזן נאטמת ומתנהל שיח חירשים. לכן אפשר להגיד הכל, השאלה היא באיזו רטוריקה נשתמש.
להלן כמה דוגמאות לניסוח חלופי ומקרב:
· במקום "את לא מבינה בכלל איך אני מרגיש ומה עובר עלי"- לומר "אני מרגיש לא מובן ומאוד בודד בהרגשה שלי, הייתי רוצה להרגיש יותר אמפתיה".
· במקום "אתה לא מעריך את כל מה שעשיתי כל התקופה הזאת" - לומר "חשוב לי לקבל ממך הכרה והערכה, אם זה במילה טובה, או כל מחווה אחרת".
התקופה הנוכחית מאתגרת במיוחד עבור זוגות רבים. גם אם התקשורת ביו שני בני הזוג לפני המלחמה הייתה מדהימה, ייתכן והפער יעמיד את הזוגיות בפני התמודדות לא פשוטה. ובפרט אם התקשורת לפני המצב הייתה גם ככה קשה, המלחמה יכולה להחריף אותה. לכן, חשוב מאוד להיות בהקשבה ולקחת ליווי ותמיכה על מנת לצלוח את התקופה הזאת ובעיקר את התקופה שלאחריה.
כשנהיה מודעים לצרכים שלנו ונדע לתקשר אותם החוצה בדרך מקרבת ולא מאשימה, נוכל לראות בתקופה המאתגרת הזאת כהזדמנות לקרבה וליצירה חדשה של מערכת היחסים בנינו. כל אחד מנסה לבסס את האינדיבידואל שלו מחדש בתוך הקשר ואת "הביחד החדש" שנוצר בעקבות כך. זה דורש קבלה מסוימת של המציאות- קבלה שהשתנינו, כל אחד בנפרד וכיוצא מכך - גם ביחד.
אם נבחר לראות בתקופה הזאת כהזדמנות למינוף הקשר והתקשורת, נוכל לבנות יחד חוסן זוגי שיסייע לנו להתמודד טוב יותר גם עם קונפליקטים עתידיים.
אפליקציית Jama הוקמה במטרה לתת מענה לאימהות לתינוקות בגילאי לידה ועד גיל שלוש, ולרכז עבורן תוכן, פעילויות, טיפים ממומחים וסרטונים שילוו אותן לאורך התקופה המאתגרת הזאת. כל התכנים באפליקציה "גדלים" יחד עם התינוק ומותאמים באופן מדויק לשלבי ההתפתחות שלו, כך שהאימהות מקבלות רק את מה שרלוונטי להן ומעניין אותן בכל רגע נתון.
אפליקציית Jama היא ה-מקום של האימהות בישראל לפגוש ולהכיר אימהות נוספות סביבן, וליצור חברויות חדשות ומרגשות במסע המרתק.
חפשו אותנו בגוגל: https://app.jama.co.il/