כבר בתחילת המלחמה ד"ר סופיה בסקין, רופאת משפחה של 'מכבי שירותי בריאות', פונתה מביתה במשגב ביחד עם בעלה אלכס והכלב דיסון. "לא יכולנו להתפנות למלון כמו כולם בגלל הכלב, הוא שוקל 80 ק"ג והיינו חייבים למצוא לו מקום אחר ולשמור על המשפחה מאוחדת", היא מספרת. בעת הפינוי היא הספיקה לקחת שתי מזוודות בלבד מביתה ורכשה מספר מוצרים בודדים תוך כדי תנועה. היא בחרה להישאר בצפון, ומאז היא חיה בקריית שמונה, בבית של חברים שהשאירו לה את הדירה.
בדירה אומנם אין ממ"ד, אלא רק יחידת דיור מבטון שאליה היא, בעלה והכלב רגילים להגיע באזעקות ובשעות לא שגרתיות. "אפילו הכלב כבר מכיר את הנהלים בעת האזעקה. השגרה פה מאוד קשה, שומעים הכל, את האזעקות, את היירוטים וגם את הירי שלנו. בכל פעולה שלנו אני שומע אפילו את החיילים מלווים את הפעולות בקריאות 'עם ישראל חי', אני ממש שומעת את המלחמה בלייב מהבית. אין מה לעשות, התרגלנו. גם ב-2006 חודש לא הייתי בבית, ישנתי בבית חולים במשך חודש, אפילו קבלתי אות מלחמה ומדליה".
את המטופלים שלה היא פוגשת מדי יום במרפאות בקרית שמונה ובקצרין, בשיחות טלפונים ובביקורי בית תחת אש, אליהם היא יוצאת ברכב ממוגן, שכפ"צ וקסדה. ד"ר בסקין מגיעה ישירות לביתם של מטופלים מרותקי בית, חולים כרוניים, חלקם מאוד מבוגרים, כאלה שלא התפנו מסיבות רפואיות וכאלה שפשוט סרבו לפנות את ביתם. לכולם מכנה משותף - הם זקוקים להמשך הרצף הטיפולי, לתרופות וגם לאוזן קשבת.
"ברור שאני מפחדת, אני בנאדם. בכל זאת אני עושה זאת בחיוך אחרת אי אפשרת לחיות. כבר התרגלתי לנסוע עם חלון פתוח, בלי חגורה בהיכון לקפוץ מהרכב בשעת חירום. אנחנו ננצח אני תמיד אומרת לעצמי. החיילים שלנו בשטח וחובתנו לחזק אותם בדרכנו. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, את המטופלים שלי ואני עושה כל מה שאני יכולה להגיע אליהם".
בימים בהם החיילים בשטח, לרופאים והרופאות יש תפקיד עוד יותר משמעותי מבשגרה ואחריות גדולה כלפי האזרחים. "דווקא בימים אלו אני מרגישה עוד יותר שליחות בתפקידי. אם אני לא אטפל באותם אנשים מי ידאג להם? המטופלים שלי מפוזרים כעת בכל חלקי הארץ ורובם ככולם שומרים איתי על קשר גם מרחוק, יחד אנחנו שומרים על מצב רוח ומאמינים שהכל יהיה בסדר. אני באמת מאמינה שכך יהיה. לשמוע אותם רק רוצים לשמוע את הקול שלי ולהאמין שהכל יהיה בסדר מחזק אותי ואותם".