וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ואז הגיעה שיחת הטלפון הראשונה מהארץ, בנו של אבי נהרג בדרום. טרק בצל האסון

שירלי נחמה פרקש

עודכן לאחרונה: 5.1.2024 / 10:57

טיול של אחרי צבא באיחור של 50 שנה - כמה קשה זה יכול להיות? שירלי נחמה פרקש הצטרפה לקבוצת גברים ונשים בגילי 60-80, שיצאה לטרק קשוח בהרי ההימלאיה, וגילתה שאסור לזלזל במבוגרים נחושים. אבל מה שהיה אמור להיות מסע מאתגר בטבע, הפך מה-7.10 להתמודדות אחרת לגמרי

טיול להרי ההימאליה. שירלי נחמה פרקש,
10,500 מדרגות בעליות תלולות. מסע של תבונה בזמן הקשה ביותר שיכול להיות/שירלי נחמה פרקש

86 קילומטרים, 10,500 מדרגות בעליות תלולות ו-3,200 מדרגות בירידה במדרונות - זה המסלול שסיימה קבוצה של נשים וגברים בגילי 60-80, שיצאה ב-5 באוקטובר לטרק מיוחד בהימלאיה. איש מהם, לא יכול היה לדמיין את הטבח הנורא שהתחולל בארץ בדיוק בשעות שבהן התחילו לטפס בהרים הנפאליים השלווים.

לחזור לארץ היה כמעט בלתי אפשרי, תיכף נחזור לזה, אז הם המשיכו. העפילו לגובה של 3,220 מטרים, צעדו מדי יום שעות במסלול הררי מפרך, וגילו חוסן מעורר השראה בימים שהפכו את המסע למאתגר במיוחד - ולא רק פיזית.

צריך היה לראות את גרטה טל, קיבוצניקית בת 80 מכפר סאלד, שהובילה ראשונה בכל ימי הטרק כשמאחוריה מתנשפים כל השאר - גם צעירים ממנה בהרבה - כדי להבין את העוצמה והנחישות של המשתתפים במסע, שהפך 40 ישראלים שלא הכירו לפני כן למשפחה אחת.

חצי שנה של הכנה

את הטיול ארגן 'מכון לתבונה' - "עסק חברתי עם שליחות", כדברי עינת פורת עמוס, המייסדת, המנכ"לית והמנחה של המסע. ""לרוב המשתתפים זו הייתה פעם ראשונה של מסע רצוף, אינטנסיבי ובתנאי שטח קשים", היא אומרת. "והוא דוגמה נהדרת איך כל אחד יכול להיות הגנרטור או הכנפיים של עצמו ושל אחרים, וגם איך דווקא המבוגרים יכולים לשמש מודל לתנועה שמריצה אותנו קדימה".

ההכנות החלו כששה חודשים לפני היציאה לדרך. קיבלנו הוראות מפורטות לגבי הציוד המיוחד לטרק, ובמקביל נכנסנו לתוכנית אימונים קבועה, כולל המלצות לתזונה מאוזנת, ומפגשי הכנה שבועיים בזום עם אנשי מקצוע ורופא. הזמן חלף, ואני המשכתי בפעילות הספורטיבית החביבה עליי: רביצה על הספה ולעיסת תפוצ'יפס.

בינתיים, בקבוצת הווטסאפ, ה"מבוגרים" שלחו עדכונים. עד שש בבוקר הם הספיקו לרוץ קילומטרים בים, בצהריים הם טיפסו 400 מדרגות, אחר הצהריים נחו קצת עם 1,000 כפיפות בטן, ולקראת ערב צלחו את הכינרת. וכל זה תוך פירוט של מגוון החסות והברוקולי שאכלו מהבוקר. פה ושם התגנב חשש קלי: אולי, בכל זאת, צריך לקום מהספה?

טיול להרי ההימאליה. שירלי נחמה פרקש,
ההכנות החלו כששה חודשים לפני היציאה לדרך/שירלי נחמה פרקש
טיול להימאליה. שירלי נחמה פרקש,
הטבע המדהים מכה בנו בעוצמה שחודרת אל הנפש/שירלי נחמה פרקש

איפה עושים קקי

חודש אוקטובר נחשב מומלץ לטיול בהרי ההימלאיה, אז הטמפרטורה שם נעה בין 13 ל-27 מעלות בממוצע. הקבוצה שלנו כללה 34 מטיילים, בליווי עינת פורת עמוס, אביה שלומי פורת כאחראי לוגיסטיקה ולינה, דפנה טסה ורותי תנחלסון כמובילות הסדנאות וההפעלות, וגם רופא ישראלי. הצוות הנפאלי כלל את צ'נדרה, בעל ניסיון של 25 שנה בהובלה וארגון טרקים וחבר במשלחות טיפוס לאוורסט, ולצידו מדריכים ורופא מקומיים.

רשימת החרדות שלי עצומה: כושר גופני? אין. חוזק מנטלי? אין. התמצאות בתנאי שטח? אין. קור רוח בפתרון בעיות? אין. שלא לדבר על התנאים הבסיסיים במקומות הלינה הנידחים בהרים. וכן, הייתה גם מחשבה על קקי: איפה עושים, מתי עושים.

ההגעה לנפאל הייתה מפרכת. הקצב הנפאלי הוא לא הקצב הישראלי - שעה היא לא שעה, שום דבר לא בוער. בעוד הקבוצה סבלה את העיכובים בשקט מופתי, אני קיטרתי ללא הפוגה. רגע אחד מחק את קשיי הדרך: מבעד לחלון המטוס מתגלה פתאום פסגת האוורסט המושלגת, עוצרת הנשימה.

בשורת איוב

הנחיתה בעיר פוקרה, נקודת היציאה שלנו להרים, הייתה "לחה". האוויר מהביל וסמיך כמו מרק. יום לפני הטרק אנחנו יוצאים לשיט באגם סמוך ומטפסים ל'פגודת השלום' - מקדש שיווה גבוה ומרשים. השירותים הציבוריים כאן הם בול פגיעה, חור ברצפה. "איזה יופי", מתמוגגות הנשים בקבוצה. אני רוצה הביתה.

ואז, בדיוק אז, הגיעה שיחת הטלפון הראשונה מהארץ. כמה שעות מאוחר יותר, כשאנחנו בתחילת הטיפוס, מגיעה הבשורה הנוראית: בנו של אבי, סמ"ר דרור אלטון, איש ימ"מ, נפל בקרבות בדרום

למחרת, 7 באוקטובר, 6:30 בבוקר שעון ישראל, אנחנו בביתו של צ'נדרה, בעיצומו של טקס ברכה הינדי-בודהיסטי לקראת תחילת המסע. ההתרגשות עצומה. בקידוש בערב הקודם, אבי אלטון מהיישוב צורית בצפון מבקש להוסיף תפילה לשלום חיילי צה"ל, שנשא בקול חנוק מדמעות. הבוקר הוא שמח. כולנו רוקדים, שרים, מדליקים נרות, והנפאלים מקשטים אותנו בשרשראות פרחים ובטיקות אדומות. העיניים נוצצות, אנחנו מאושרים.

ואז, בדיוק אז, הגיעה שיחת הטלפון הראשונה מהארץ.

כמה שעות מאוחר יותר, כשאנחנו בתחילת הטיפוס, מגיעה הבשורה הנוראית: בנו של אבי, סמ"ר דרור אלטון, איש ימ"מ, נפל בקרבות בדרום.

הבשורה הקשה מכה בכולנו. קבוצת ישראלים בהרי נפאל יושבת ובוכה. גם הנפאלים בוכים. רובנו רוצים לחזור לארץ מיד, לא יודעים עדיין שהטיסות לארץ נעצרו. עינת, דפנה ורותי מכנסות אותנו לשיחה. הרבה ילדים ונכדים גויסו בצו 8, החרדה גדולה. לילה ראשון בטרק, וכולם מתפזרים לשינה במועקה כבדה מנשוא.

בבוקר, שני זוגות מחליטים לנסות לחזור לישראל בכל זאת. השאר בוחרים להמשיך, למרות שהלב רוצה הביתה. זו לא החלטה קלה: הלב קרוע, אבל אנחנו די תקועים בגבהים. להתמודדות הפיזית הקשה נוסף שבר רגשי, שילך ויתעצם בימים הבאים.

טיול להרי ההימאליה. שירלי נחמה פרקש,
ההתנשפויות כבדות, אבל אני בחוץ, באוויר, בתוך ירוק עד/שירלי נחמה פרקש

אולי תתנהגו בהתאם לגילכם?

המסע ממשיך בהרכב חסר. אנחנו מטפסים לכפר אולרי. העלייה תלולה מאוד וכוללת מדרגות גבוהות. קשה לנשום, הדופק מואץ, הכול כואב לי. מבט חטוף מגלה שכל "הזקנים" עוקפים אותי בשאנטי, בלי למצמץ.

בגבהים אין אינטרנט. מצב הרוח כבד, אבל הטבע המדהים מכה בנו בעוצמה שחודרת אל הנפש. אני מחליטה לגייס כוחות, להמשיך, לא מוכנה להיות האחרונה. ההתנשפויות כבדות, אבל אני בחוץ, באוויר, בתוך ירוק עד, מפלי ענק ופסגות מושלגות.

בימים הבאים אנחנו צועדים מאולרי לגורפאני, עוברים בין כפרים מקומיים, בתי תה, גבעות ירוקות ונהרות. אני מצלמת הרים ויערות, ועל המסך מופיעים מבזקים מהארץ: אזעקות, פגיעה ישירה, הרוגים, חטופים. זמן הליכה משוער: בין חמש לשבע שעות. דגש על המילה משוער, זה הרבה יותר. גובה לינה: 2,050 מטרים.

בדרך אנחנו פוגשים באוכלוסייה המקומית, המפורסמת בחיילים האמיצים ושכירי החרב משבטי הגורקה, שרבים מהם שירתו בעבר בצבא הבריטי וחלקם השתתפו בכיבוש ירושלים. המבוגרים חולפים על פניי ונעלמים באופק. אנשים מוזרים, למה הם לא מתנהגים בהתאם לגילם? זמן הליכה משוער: שש שעות. גובה הלינה הפעם: 2,800 מטרים.

זריחה בגובה 3,210 מטרים

למחרת, בארבע וחצי לפנות בוקר, אנחנו מטפסים בעלטה מוחלטת, פנסים צמודים לראשנו, עד פסגת ה'פון היל' - 3,210 מטרים. הטיפוס קשוח, אבל כשקרני השמש הראשונות מפציעות מעל רכסי ופסגות ההרים מסביב, המראה מרהיב. שווה כל מדרגה.

משם ממשיכים בטיול רגלי לדאוראלי. המילה טיול קצת מטעה, מדובר שוב בטיפוס במדרגות שמוביל אותנו ל-Thaple Danda , נקודת תצפית בגובה 3,165 מטרים. טוב שלקחנו איתנו כדורים.

בנקודה הזו אנחנו נכנעים לאסקפיזם רגעי ונסחפים עם המדריכים, ששרים לנו את "רסמפירירי" - השיר שילווה אותנו לאורך כל המסע. עמוק בלב, כולנו מתפללים לשלום יקירינו. אולי כאן, אלוהים שומע? מכאן מתחילים "לרדת". זמן הליכה משוער: שבע שעות. גובה לינה: 2,900 מטרים.

טיול להרי ההימאליה. שירלי נחמה פרקש,
אני מגלה לא מעט נקודות חיבור בין הנשים הכפריות והנשים הישראליות/שירלי נחמה פרקש

הצילו, עלוקות

כל בוקר מתחיל בטבע, כאשר קופים לנגוריים מפזזים מולנו בין העצים, בתרגילי 'ברימה' בהנחיית רותי, מוזיקאית ומטפלת בפסיכודרמה, וובתרגול צ'יקונג שמעבירה דפנה, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות. אני נפעמת מהערנות והמרץ של כולם.

אחרי ימים של הליכה לא קלה בלב כבד, אני מרגישה פתאום שירוק העד חודר אליי ועוטף את העצב. את הרגע הזה מפלחת צרחה. מתברר שצמחיה ומים הם אכן מרגוע לנפש, אבל גם אזור מחיה מצוין לעלוקות. מזל שיש רופא בקהל.

העזרה ההדדית בקבוצה מדהימה. אנשים שלא הכירו קודם הופכים לאחים ואחיות. אנחנו צועדים דרך יערות ציוריים לאורך רכס הרי האנפורנה. בדרך אנחנו עוברים בכפר טאדאפני, שממנו נשקף נוף פראי, קדום ומסעיר. ביום הזה אני לומדת עוד משהו חדש: לעשות פיפי בטבע, זה אושר. זמן הליכה משוער: חמש שעות, גובה לינה: 2,500 מטרים. חמש שעות? הצחקתם. נשבעת שצעדנו לפחות שמונה שעות.

שירת התקווה בהרים

מדי ערב, כשאנחנו מגיעים לגסטהאוסים שבהם נלון, הקליטה בסלולרי מחזירה אותנו מהגבהים לתהומות. מספר ההרוגים בארץ עולה. עד יום החזרה, יגיע המספר המבעית - 1,400.

באחד הערבים אנחנו חוברים לשירת "התקווה" שמתקיימת ברחבי ישראל. אנחנו עומדים בחושך, אוחזים ידיים, שרים בקול. המדריכים הנפאלים מצטרפים אלינו. בשלב הזה אנחנו כבר יודעים שבין הנרצחים היו גם 16 סטודנטים מנפאל.

בלילה אני מתעוררת מסיוט ויוצאת החוצה. בטלפון קופצת הודעה. סמל ראשון טל גרושקה, בנם של חבריי הטובים אדווה ויוסי, נפל. טל, שהפליא לנגן בפסנתר, נשמה ענקית, איננו עוד. סכין מפלחת לי את הלב. אני שולחת הודעה לחברתי תמר, שבנה יהונתן ממתין עם חבריו לכניסה לעזה. אני רוצה להיות אתכם, אני כותבת. את כבר שם שירלי, היא עונה קצרות, אז תהיי שם כולך.

טיול להרי ההימאליה. שירלי נחמה פרקש,
מתיידדים עם המקומיים/שירלי נחמה פרקש
טיול להרי ההימאליה. שירלי נחמה פרקש,
על פסגת ההימאליה, ובגמישות שיא/שירלי נחמה פרקש

אין שירותים, יש טיקטוק

אחרי שלושה ימי ערפל, אנחנו מתעוררים לקולו העליז של צ'נדרה: "בוקר טוב, הר יפה, הר יפה". העיניים נפקחות מול פסגה מושלגת מרהיבה. אני שואפת לתוכי את היופי, מוקסמת. ואז מבזק בטלפון: בארץ, ברגע זה ממש, הצפון מופגז. איך מוח של אדם יכול לסדר את הפרדוקס הזה? "שמתי את הלב על השרוול", אומר אבנר ויזלמן, איש האבוקדו מקיבוץ בית העמק. "אני יודע שהכאב הגדול עוד מחכה לי".

בכפר הציורי גהנדרוק, שלא מעט סרטים מקומיים צולמו בו, אנחנו מצטרפים לפעילות של שזירת פרחים, הכנת ארוחת צהריים, מדידת בגדים מסורתיים וריקודים נפאליים. השיר "רסמפירירי" מלווה אותנו שוב. יש בו משהו מדבק.

בבתי הכפר אין שירותים, וגם המטבח לא משהו, אבל טיקטוק יש בהחלט. אחת מנשות הכפר מלמדת אותי לעשות סרטון עם אפקט מיוחד. שתינו רוקדות, ולרגעים ספורים אני שוכחת. אני שמחה.

עינת מציעה שנעשה ציור משותף בצבעי מים עם נשות הכפר וילדיהן. כולם מציירים, זוגות זוגות. שקט, דממה, צבעים ונשמה. הציורים הופכים לשטיח גדול - יצירת אמנות אותנטית משותפת, שאחריה מתחלקים כולם לשתי קבוצות, נשים וגברים, ומדברים על החיים. אני מגלה לא מעט נקודות חיבור בין הנשים הכפריות והנשים הישראליות, וחוזרת עם סרטון טיקטוק חדש ושתי חברות בנות תשע: אינוסקה וצ'וצ'ו.

הנכדים לא יאמינו

הדרכים בטבע, בין תחנה לתחנה, כרוכות לרוב בטיפוס קשוח, ולדרך היפה אין סוף. "הנכדים לא יאמינו לנו" אומר אייל לאשתו אוסי ביום השישי לטרק. אני מצלמת אותם רק כדי שהעולם ידע: בני ה-60, ה-70 וה-80 יכולים לעשות הכול.

מתחילים לחזור לפוקרה. אנחנו מספיקים לעבור ב"גשר חמש הדקות" המפורסם ולערוך טקס הודיה מרגש, שכולל גם את הצוות הנפאלי. ברחובות העיר אני מזהה מיד את הישראלים. לכולם פנים עצובות, מתוחות. בערב אני מתפנקת במסג' ובארוחה, שלשם שינוי לא כוללת אורז. התענוג גובה רגשות אשמה קשים.

ביום האחרון בפוקרה אנחנו משתתפים בטקס תפילה מוזיקלי במנזר טיבטי. כלי הנגינה הם קונכיות, דיג'רידו, מצילתיים, חצוצרות עתיקות, תופים, פעמונים ועוד. לאחר מכן אנחנו מבקרים בבית יתומים הינדי, שומעים הרצאה במקדש בודהיסטי ורוקדים 'עוגה עוגה' עם הילדים, בניצוחה של הגננת חדוה פורת.

טיול להרי ההימאליה. שירלי נחמה פרקש,
משתכשכים במים הקפואים/שירלי נחמה פרקש

הבכי יוצא החוצה

בערב האחרון, לפני החזרה לקטמנדו, אנחנו מתכנסים ומסכמים את חוויות הטיול. חמי בוחר לא לדבר, אלא לנגן קטע מרגש בפסנתר. שקט משתרר באולם הקטן. הבכי שניסינו לכבוש שבוע וחצי, יוצא החוצה. המדריכים הנפאלים מתחילים לשיר את שיר המסע, "רסמפירירי", וסוחפים אותנו למעגל. אנחנו נכנעים לשמחה. חבורת "הזקנים" שלנו עשתה את זה בגדול.

"בגילי, לעלות להימלאיה זה מטורף", אומרת יונה מאירי, מלווה רוחנית מבוסתן הגליל. "הבן שלי אמר: 'אמא, את מגשימה את החלום שלי'. גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי".

על ירדנה שוקרון, מנהלת מועדון גיל הזהב ברמת הגולן, הימים הראשונים עברו בחרדה גדולה: האחיינים שלה היו במסיבה בנובה. כולם נושמים לרווחה כשמתברר שניצלו. "היו רגעי שבירה, הגוף בגד בי, אבל האנרגיות של הטבע חיזקו אותי", היא אומרת, "ומה שהכי עזר היה החיבוק וההקשבה שקיבלתי מהקבוצה".

אנחנו חוזרים לקטמנדו, שם מתקיים פסטיבל מפורסם, ומתפללים שהטיסה לארץ לא תתעכב. נספיק לבקר בסדנת קערות טיבטיות, מקדשים עתיקים, ובמקדש הקופים המפורסם. אני רוצה לאמץ קוף קטן. הוא מסרב.

טיול להרי ההימאליה. שירלי נחמה פרקש,
מחייכים על הפסגה אבל חוששים מהחזרה לישראל של אחרי ה-7 באוקטובר/שירלי נחמה פרקש

לאן חוזרים?

איך ישנת? אני שואלת את דפנה גמליאל בארוחת הבוקר האחרונה בקטמנדו. "לא ישנתי", היא עונה. הצבא מפנה את שניר, הקיבוץ שלה. גם מיכל אהרונסון מקריית שמונה היא מהמפונים. והן לא היחידות. לכולנו מצפה חזרה אכזרית, בדיליי של שבועיים.

החוויה האחרונה שלנו בנפאל היא טקס הינדי של שריפת גופות. לא כולם רוצים להשתתף, אבל אני הולכת. הטקס צבעוני, מצמרר, הצעקות והבכי של האבלים מזכירים מה שמחכה לנו בבית.

אחרי 14 ימים אינטנסיביים של חוויות, פעילויות, והרבה מאד אורז, הפרידה אינה קלה. חלק מהמשתתפים מזמינים את מפוני הצפון להתארח במרכז עד יעבור זעם. חזרנו למלחמה, אבל משהו מהרי ההימלאיה חזר איתנו. אני עדיין מרגישה אותו חזק בלב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    11
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully