מה עובר על החיילים שירו בחבריהם ובחטופים? מומחה לטראומה חושף

אתמול (שני) פרסם צה"ל כי 29 חיילים נהרגו בתקריות של ירי דו-צדדי ותאונות מבצעיות מתחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה. בתמרון עצמו נהרגו עד כה 172 חיילים. מהנתונים עולה כי 18 נהרגו בתקריות ירי דו צדדי, 9 נהרגו בתאונות שונות של אמל"ח או דריסות ועוד שניים נהרגו מפליטות כדור. על פי הערכות, יש עוד מאות חיילים שנפצעו מירי דו צדדי במהלך הפעילות בעזה.

קשה לחשוב על מילים יותר מנוגדות וסות(ט)רות מצמד המילים "אש ידידותית" המוכרות גם כאש דו צדדית (דו"צ). הסיטואציה האיומה שבה חייל יורה, פוגע ואף הורג חייל אחר שנלחם לצידו עקב זיהוי מוטעה ככוח אויב, היא הסיוט והפחד הכי גדול של כל לוחם. למרבה הצער התופעה הזאת לא התחילה במלחמת חרבות ברזל. ההיסטוריה הצבאית יודעת לספר על אירועים רבים של אש כוחותינו על כוחותינו. גם ההיסטוריה הקצרה של צה"ל מלמדת על יותר מדי מקרים טראגיים של אש דו"צ.

במלחמת לבנון הראשונה למשל, מטוס של חיל האויר פתח באש על כוח טנקים של חיל השריון הישראלי. בתקרית זו נהרגו 24 חיילי צה"ל ונפצעו 108 חיילים נוספים. וכולנו זוכרים שני אירועים שזכו לשמות אסון צאלים א' ואסון צאלים ב'. כל מקרה כזה הוא אסון כואב בפני עצמו וטרגדיה של החייל ומשפחתו וכל אסון כזה מעלה שוב את המודעות הכואבת שהאירועים הללו הם חלק מיותר אך קיים בכל פעילות מבצעית של צבא.

האירוע האחרון שבו ירו כוחות חי"ר על שלושת השבויים שהצליחו לברוח כואב במיוחד. האירוע הזה עומד בסטירה מוחלטת לחלום של כולנו לראות את כוחות צה"ל משחררים שבויים ובטח שלא יורים בהם. הכאב שהציף אותנו באותו ערב שבת היה המשך לטראומה של אותה שבת השבעה באוקטובר.
ההלם והכאב באו גם מהעובדה שאירוע שיכול היה להיות אירוע משמח וממלא תקווה הפך לאחד הזיכרונות הכואבים של המלחמה בשל שיקול דעת מוטעה של חייל.

כולנו חושבים כמובן על החטופים שנהרגו ועל משפחותיהן הכואבות שחוות אובדן איום ונורא. אבל יש עוד גורם במשוואה הזו. החיילים שלחצו על ההדק. מה עובר עליהם בימים אלה? מה עוברות המשפחות שלהם?

אף לא אחד מהחיילים רצה שכך יהיה. הם נלחמים מעל חודשיים באחת המלחמות הקשות והמדממות בתולדות המדינה. כל אחד מהם, איבד חברים שנהרגו לנגד עיניו ונתון בסכנת מוות תמידית. מחבלי האויב לא פעם טומנים להם מלכודות ותחבולות בדמות כתובות וקריאות בעברית בניסיון לפגוע בהם. תוסיפו לזה עייפות, געגועים הביתה ודריכות מקסימלית. כל זה באחד האזורים הצפופים והמסוכנים בעולם. "כל מלחמה היא ממלכת אי הוודאות". המשפט המפורסם של גנרל קלואזביץ מהמאה ה-19 מדויק גם בימינו במאה ה-21. שום דבר בעזה לא דומה לסרטי המלחמה שאנחנו רואים בנטפליקס. אין כאן סדר, אין קביעות ואין כאן שום דבר צפוי.

לא צריך להיות פסיכולוג כדי לנחש את מצבם הנפשי של החיילים שירו בשלושת השבויים. רוב הסיכויים שהם חווים את האירוע הזה כטראומתי ונמצאים בסיכון לפתח הפרעת דחק פוסט טראומתית. אירוע טראומתי הוא לרוב אירוע שקורה לאדם (פגיעה מינית או פיזית, תאונה קשה, פיגוע וכו'). מה לגבי מקרים בהם אני הוא זה שפגע באחרים? תחשבו על נהג שפוגע בילד שחוצה את הכביש. הנהג יהיה בסיכון לחוות טראומה לא פחות מהולך הרגל שנפגע. מצב כזה הוא הפחד הגדול של כל נהג. מוכר לנו מאיפה שהוא?

בשני המקרים אדם בעל כוונות טובות הורג בטעות אדם אחר. הרג שמנוגד לכל הערכים, האמונות והכוונות של ההורג.

אחד האלמנטים המרכזיים באירוע טראומתי זו חוויה קשה של חוסר אונים. חוויה זו מרכזית מאוד גם בהפרעה פוסט טראומתית. החיילים שירו בשוגג בשבויים לכודים בחוויית חוסר אונים דומה שכן אין שום דרך לתקן את מה שקרה ולשנות את תוצאות האירוע. הדבר מוביל לאלמנט האשמה שמוכר לכל אדם שחווה טראומה. ניתן להניח שחייל שהיה מעורב באש ידידותית נושא עליו נטל אשמה כבד ביותר.
עולות השאלות מה זה יכול לעשות לביטחון העצמי שלו כאדם וכלוחם? ואיך אפשר לעזור לחייל לחזור לעצמו לאחר אירוע שכזה?

בהיותי קב"ן במיל' יש לי הכרות עם מערך ברה"ן של צה"ל. מדובר במערך יעיל מאוד הן ברמה המבנית ארגונית והן ברמת הגורם האנושי. הצוותים הטיפוליים מקצועיים ולומדים ומתפתחים תוך כדי לחימה. אין לי ספק שהמעורבים באירועים אלו זוכים למענה הטיפולי הטוב ביותר שקיים.

אבל, מה יקרה לאחר המלחמה כשהחייל יחזור לביתו? לחייו? איך ייראו חיים אלו בצל האירועים. כמו כולנו הוא ישמע דעות, פרשנים, מומחים וכמובן פוסטים וסטורים ברשתות החברתיות. רובנו לא מכירים את החייל שלחץ על ההדק, אבל תהיו בטוחים שמה שנכתוב עליו יגיע אל פתחו. חשוב שנבין כמה כוח יש לדברים שאנחנו אומרים וכותבים. כוח לרומם וכוח להרוס. אין אדם בעולם שיכול לנסות להתחיל להבין מה עוברים חיילינו בעזה. ועם זאת, לא מעט מאיתנו בציבור ובתקשורת "יודעים" לפרש, להסביר ואף לשפוט את התנהלות הכוחות שנלחמים עבור כולנו.

חשוב לזכור את כל זה. הלוחמים שהיו מעורבים בתקרית זכו לקבל את תמיכתה של איריס חיים, אימו של יותם שנורה על ידם. האישה המיוחדת הזאת נתנה לכולנו שיעור חשוב בגדולה אנושית, אצילות ושאר רוח. אם נלמד ממנה, נעטוף את הלוחמים הכואבים בתמיכה ואהבה ונסיר מהם את תחושת האשמה, אזי נאפשר להם להתחיל לטפל בעצמם ולהתמודד עם האשמה הקשה ביותר, אשמה עצמית.
יש משהו שכולנו יכולים ללמוד מהטרגדיה הזו, אש לא יכולה להיות ידידותית, אנשים כן.

זוהר גורן אהרון עו"ס קליני, פסיכותרפיסט ומומחה לטיפול בטראומה, מנהל ברשת "עוצמות - פסיכותרפיה רב תחומית".