הרנסנס הפסיכדלי: סמי המסיבות שמקבלים אישור להיות תרופות

לפני מספר ימים הוגשה לראשונה בקשה לאישור תרופה חדשה למנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) לטיפול נפשי בסיוע MDMA לתסמונת דחק פוסט-טראומטית. זוהי הבקשה הראשונה שהוגשה אי פעם ל-FDA לטיפול בסיוע חומרים פסיכדליים. מדובר באחת מתוצאות הרנסנס הפסיכדלי - השם שניתן לעניין המחודש של עולם המדע והרפואה בחומרים פסיכדליים, לאחר שסווגו כסמים מסוכנים שאינם מיועדים לשימוש רפואי והמחקר בהם הופסק למשך עשרות שנים.

חומרים פסיכדליים הם חומרים פסיכואקטיביים, אשר גורמים לשינוי בתפיסה, בתודעה וברגש. מקור השם הוא מיוונית - לחשוף (דילין) את הנפש (פסיכה). עם קבוצה זו נמנים הן חומרים טבעיים כגון פטריות או צמחים למיניהם המכילים את החומר הפעיל, למשל פסילוסיבין ומסקלין, והן חומרים סינתטיים כגון LSD.

במרבית המאה ה-20 היו חומרים פסיכדליים חלק ממחקר רפואי פסיכיאטרי ונוירולוגי נרחב ואף נעשה בהם שימוש בטיפולים פסיכיאטריים. הם הוצאו מחוץ לחוק ברחבי העולם בשנים 1999-1970, והוגדרו כסמים אסורים שאינם מיועדים לשימוש רפואי [1], מעשה פוליטי בעל משמעות מיידית - מכוני טיפול בחומרים פסיכדליים נסגרו ומחקרים הופסקו. תשדירים ממשלתיים בתקשורת נגד השימוש בחומרים אלו תרמו לקיבוע מעמדם החברתי כסמים מסוכנים ולא כתרופות פוטנציאליות. וכך, בצל השינויים בחוק ובדעת הקהל כלפי סמים פסיכדליים, מחקר מדעי בנושא הפך כמעט לטאבו.

היו אנשים שניסו לעקוף את הגזרות הפוליטיות והחברתיות. סטניסלב גרוף היה פסיכיאטר אשר חקר ועבד עם LSD. בעקבות הוצאת הכימיקל מהחוק, פיתח בשנות ה-70, ביחד עם אשתו כריסטינה, טכניקת נשימה אשר ביכולתה לגרום להשפעות פסיכדליות ללא נטילת חומרים, על מנת שיוכל להמשיך את מחקרו. אדם נוסף אשר סירב לקבל את המציאות החדשה היה ריק דובלין, שהקים בשנות ה-80 את עמותת MAPS למחקר פסיכדלי.

אירוע מכונן התרחש בשנת 1999 כשרולנד גריפית', חוקר באוניברסיטת ג'ון הופקינס, ביקש לבצע מחקר על פסילוסיבין, חומר פסיכואקטיבי שמקורו בפטריות. עבר זמן רב עם הרבה בירוקרטיה והרמות גבה עד שהמחקר אושר, ורבים מזהים בנקודה זו את התחלת "הרנסנס הפסיכדלי". בין העבודות המפורסמות שיצאו מהמעבדה שלו היה מחקר שבדק השפעת פסילוסיבין על חולי סרטן סופני, ומצא שאלו שקיבלו פסילוסיבין חוו ירידה בדיכאון, בחרדה הכללית ובחרדה מן המוות, זאת לצד עלייה באיכות החיים ובאופטימיות. לפני כשנה אובחן גריפית' בסרטן סופני בעצמו, וסיפר כי בעקבות מחקרו לקח פסילוסיבין כדי לקבל את מצבו בהשלמה. הוא נפטר לפני כחודשיים.

כיום המחקר בחומרים הפסיכדליים מתבצע באוניברסיטאות ובבתי חולים ברחבי העולם, כולל גם כאן בישראל, ומתמקד במספר כיוונים:

• הכיוון הטיפולי: בוחן יעילות ובטיחות של תרכובות אלו, לדוגמה טיפול בתסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSD) באמצעות MDMA והשפעת פסילוסיבין על דיכאון עמיד לטיפול.
• מדע בסיסי להבנת המוח: לדוגמה מהי תודעה, מה מנגנון הפעולה של פסיכדליים ואיך הוא גורם להשפעות הפסיכדליות והטיפוליות.
• השפעות פסיכולוגיות נוספות: למשל, השפעת פסילוסיבין על תכונות אישיות, אפיון חוויות מיסטיות לאחר שימוש בפסיכדליים, הבנת החוויה השלילית הנקראת גם "טריפ רע" וכיצד משתפרות יכולות האמפתיה בעקבות שימוש בחומרים אלו.

בספטמבר האחרון פורסמו ב-Nature Medicine תוצאות שלב 3 הקליני הנוסף של טיפול בסיוע MDMA בתסמונת דחק פוסט-טראומטית. ניסויים קליניים הם יקרים מאוד, ועלותם מסתכמת בעשרות מיליוני דולרים ואף יותר. מחקר זה, אשר בוצע על ידי MAPS, מומן על ידי תורמים מהציבור הרחב. כ-86.5% מהמטופלים אשר עברו טיפול בסיוע MDMA חוו ירידה משמעותית בסימפטומים הפוסט-טראומטיים, לעומת 69% בקבוצת הפלצבו.

אבל השפעה דרמטית במיוחד נצפתה בשיעור האנשים שעברו את הטיפול ולמעשה כבר לא עמדו בקריטריון האבחנתי לפוסט טראומה - 71.2% אחוז מהמטופלים בסיוע MDMA כבר לא נחשבו מבחינה רפואית קלינית כפוסט-טראומטיים, לעומת 47.6% בקבוצת הפלצבו. חשוב להדגיש כי המטופלים לא קיבלו MDMA לשימוש עצמי, אלא נטלו את התרופה בליווי פסיכותרפיה ובהשגחה רפואית מלאה במסגרת פרוטוקול טיפולי אשר נמשך כשלושה חודשים. כעת, בעקבות תוצאות אלו, הוגשה בקשה ל-FDA לאישור הטיפול. כעת יש לרשות האמריקנית חודשיים להחליט האם הם דוחים את הבקשה על הסף, או ממשיכים איתה לבחינת אישור התרופה. באוסטרליה כבר אושר בחודש יולי האחרון טיפול רפואי ב-MDMA ופסילוסיבין.

תיאור הגרף: עיבוד תוצאות שלב שלוש הנוסף במחקר הקליני על פרוטוקול טיפולי בסיוע MDMA לאנשים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית [5]. פרוטוקול הטיפול המלא נמשך כשלושה חודשים, וכלל בתוכו 3 מפגשים טיפוליים ("סשנים") של 8 שעות בסיוע MDMA ופגישות אינטגרציה, כאשר קבוצת הביקורת קיבלה את אותו הטיפול אך נטלה תרופת דמה (פלצבו). לאחר כל מפגש טיפולי שכזה התבצעה הערכה כמותית של חומרת התסמינים ונבדק אם המטופלים עדיין עומדים בקריטריון הקליני לאבחנה פוסט-טראומטית (לגרף המורחב במאמר [6]).

בחודש יוני האחרון התקיימו בקולורדו ובארץ כנסים מקצועיים על חומרים פסיכדלים. שתי כותבות מאמר זה, השתתפו בכנסים הללו - ליהיא הרצתה בכנס "מדברים פסיכדליה" בארץ, ודנה השתתפה בכנס "מדע פסיכדלי" בקולורדו, ארה"ב, הכנס הגדול ביותר בעולם בנושא עד כה. למרות ששתינו נכחנו בכנסים רבים בנושאים רפואיים שונים, בכנסים הללו הייתה הרגשה מאוד מיוחדת, שונה מאחרים. היתה תחושה שאנחנו על סף מהפכה בכל הנוגע לטיפולים במצבים שעד כה נחשבו קשים מאוד לטיפול, כמו פוסט-טראומה, דיכאון, הפרעות אכילה, OCD והתמכרות. בנוסף, בזכות הרנסנס הפסיכדלי יש לנו כעת כלים להבנה טובה יותר של המוח האנושי.

בזמן שאצלנו מכנים את שובם של חומרים אלו כ"הרנסנס הפסיכדלי", ראוי לציין שבקהילות הילידיות מעולם לא נפסק השימוש בחומרים פסיכדליים. קהילות רבות משתמשות במשך אלפי שנים ברציפות בחומרים פסיכדליים מן הטבע, מייחסות להם סגולות ריפוי ומשתמשות בהם בטקסים. פעמים רבות אף ניתן לקהילות ילידיות אישור מיוחד להמשיך להשתמש בחומרים אלו גם במדינות שבהן הם הוצאו מחוץ לחוק עבור האוכלוסייה הכללית.

היסטוריית המחקר הפסיכדלי מציגה מקרה מרתק שבו רגולציה ממשלתית השפיעה ישירות באופן בירוקרטי וחברתי על שדה מחקר שלם, ולמעשה גרמה לביטולו. אולם הסכר נפרץ, וכעת משחוזרת הלגיטימציה הציבורית לחקור חומרים פסיכדליים, אנו מקוות כי נוכל לקצור את הפירות, ללמוד יותר על השפעתם על המוח, מה אפשר לרפא וכיצד, וכמובן - ללמוד על המגבלות ועל הסכנות הטמונות בחומרים אלו.

חשוב לנו להדגיש כי כתבה זה אינה מהווה המלצה רפואית לשימוש בחומרים פסיכדליים בשום צורה, וכמובן שאיננו ממליצת לעבור על החוק. לצד היתרונות, קיימים גם סיכונים. חשוב לזכור שלכל חומר יש את הסיכונים שלו, ונטילת חומרים פסיכדליים עלולה לגרום למצוקה רבה ולהשפעות משמעותיות לטווח ארוך. אזהרה נוספת היא שיש "מטפלים" רבים ללא שום הכשרה המציעים טיפול פסיכדלי בלתי חוקי ללא אישור משרד הבריאות, ועל כן עלולים לגרום נזק בשל חוסר מקצועיות או רשלנות, ואף לנצל לרעה את מצב ההכרה המעורפל של המטופלים כדי לפגוע בזדון. כמו כן, במסגרות בלתי חוקיות אין שום פיקוח על טיב ועל זהות החומרים עצמם.

דנה בר-צבי ביולוגית חישובית, בעלת תואר שני ממכון ויצמן, במחלקות לגנטיקה מולקולרית ולמדעי הצמח והסביבה; ד"ר ליהיא פלד-אברון, חברת סגל במחלקה לפסיכולוגיה ולמדעי המוח באוניברסיטת בר-אילן - עמותת "מדע גדול, בקטנה"