הריאיון עם אביה של התצפיתנית רוני אשל שנרצחה בשבת השחורה הטריד את מנוחתי. בצערו הרב ביקש להבין כיצד, למרות התרעות רבות, לא נמנע האסון. הקריאה "זאב זאב" ואין עונה. בניסיון להבין כיצד זה קרה, אנו צריכים להכיר את מנגנון ההתרגלות.
לנפש יש סימני אזהרה, לרוב הדבר מתווך על ידי החרדה שמניעה אותנו לפעולה הישרדותית. החרדה, היא תחושה שאינה נעימה ולכן נעשה הכל כדי להפטר ממנה. נברח, נתכונן לבחינה ולראיון, נכנס לממ"ד כשיש אזעקה. כאשר הסכנה מתמשכת והחרדה מתמדת המוח יודע אט-אט להוריד את עוצמת הסבל הנגרם ומקטין את החרדה. הדבר מאפשר לנו המשך חיים סבירים.
כל רגש שנחווה בעוצמה רבה ומתמשכת - סופו לדעוך. אנו מכירים את דעיכת ההתאהבות, את המתח שחשים לפני הבחינה, שיורד עם תחילתה. הדעיכה מחויבת, אולם עלולה להיות מסוכנת. שאננות היא הסכנה האורבת.
ההתרגלות מלווה אותנו גם כחברה, מזמן כבר השלמנו עם דרדור בשפת השיח הציבורי. אם בעבר נאצות וקללות היו מגונות היום גם בפרלמנט ניתן לשמוע אותן. הפאנלים בטלוויזיה מלאי ביטויי תוקפנות שכבר הפסיקו להרתיע אותנו. התרגלנו גם ל"פייק ניוז". איננו מתרגשים מהגזמות, דרמטיזציות ,משקרים ומתעלולי שיווק.
אחד התהליכים הכואבים הוא החשיפה לסרטונים המראים את הטבח הנורא בשבעה באוקטובר. זכורני בילדותי, שסרטי הקולנוע והטלוויזיה נמנעו מלהראות מעשי אלימות ותכנים מיניים. עם חלוף השנים החשיפה הפכה ליותר גראפית, הרשתות החברתיות חושפות תאונות דרכים, פיגועי, מעשי אלימות ותכנים מיניים בוטים. הסרטונים מהטבח בשמחת תורה התפשטו במהירות, אני מוכן להמר כי מעט מאוד אנשים שקיבלו את הסרטונים נמנעו מלצפות בהם או להעבירם הלאה.
המספר 1,400 נרצחים מכה בבטן הרכה שלנו, למולו כמה עשרות חיילים שנהרגים כבר מתקבלים במין תחושה עמומה יותר. גם 15,000 הרוגים בעזה הפך להיות מספר ותו לא.
המספר הגדול של החטופים כקבוצה המם אותנו, אט אט התוודענו לילדים ולילדות, לנשים ולגברים. פתאום נוצרת תחושה שיש חטופים שליבנו נוהה אליהם המון ויש כאלה שקצת פחות. השמחה על שחרור החטופים מקהה את ההזדהות עם האבלים ועם אלה שיקיריהם לא הופיעו ברשימה היום. גם תחילת סבבי שחרור החטופים השמחה שליוותה אותנו ביום הראשון קצת פחתה בשני ובשלישי.
לשנות את שיפוע ההתרגלות
איננו יכולים לשמור על שיא הרגש לאורך זמן. המוח מעדן את העוצמות.
האם זהו תהליך בלתי נמנע? כנראה שכן. האם זהו תהליך חיובי? ברוב המקרים כן.
מה אפשר או צריך לשנות? אפשר לשנות את שיפוע ההתרגלות. להוריד קצת את הקצב של דעיכת החשש, החרדה, השמחה. חשוב לכאוב על הנופל האחרון במלחמה כמו על הראשון שנהרג. למשוחרר ה-240 מגיע שנתאמץ כמו למשוחרר הראשון, ושנשמח על שחרורו כמו על שחרור החטופה הראשונה.
אדם עם לחץ בחזה מהתקפי חרדה, יכול שהפעם הבאה הלחץ בחזה יהיה סימן להתקף לב. אולם לא בכל פעם שיגיע למיון נצטרך לבצע צנתור. אבל בכל פעם הוא יזדקק ליד התומכת וליחס האמפטי. ולדעת שאם חלילה יהיה התקף לב אנו נוכל לאבחן ולטפל.
ד"ר צבי פישל הוא היו"ר היוצא של איגוד הפסיכיאטריה בישראל