וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אני רואה אותם כל יום": עלייה במספר המכורים לסמי רחוב בקרב אוכלוסיות מבוססות

ד"ר רועי צוקר

עודכן לאחרונה: 14.12.2023 / 10:13

זה יכול להיות רואה החשבון שלך, החבר הכי טוב מהצבא, מנכ"ל ההייטק המצליח ואפילו הרופא שלך. המכורים החדשים יודעים בתחכום רב איך להסתיר את הבעיה. אבל הסוף, הוא יכול להיות מר. ד"ר רועי צוקר על תופעה שצמחה במהירות מבהילה

גבר עצוב. ShutterStock
הם נמצאים סביבנו כל היום. המכורים החדשים/ShutterStock

בשנת 2018 כרופא צעיר, שעולם הסמים היה די זר לי, התחלתי להתעסק יותר ויותר בנושא השימוש בסמים ומזעור נזקים מתוך ההבנה שמדובר בצורך קריטי שלא קיים. הכנתי את טבלת הערבובים המסוכנים, הקמתי קורסי עזרה ראשונה לבליינים, כתבתי אינספור כתבות בנושא וגיליתי כמה נכנסתי לעולם שהוא לא פחות ממציל חיים ומונע הגעה למצבי קיצון רפואיים.

אני לא רופא שמטפל בהתמכרויות אלא מנסה להנגיש מידע בנושא השימוש וסכנותיו אך מתוך ההתעסקות שלי עם הנושא בשנים האחרונות פונים אלי לבקשת עזרה מכורים ומשפחותיהם כאשר מוצאים עצמם במצב של התמכרות הדורשת טיפול.

לצערי, מספר האנשים שפונים הולך וגדל עם עם הזמן, ובמיוחד בשנתיים האחרונות. כך גם מתגלה הפער הקיצוני במענים הקיימים כיום לטיפול בנושא. אני רואה את זה כל יום ובכל מקום - חברים, קולגות לעבודה, דמויות מובילות במשק וכל מי שלא נכנס "לתבנית" שכל כך קל לנו לשים בה מכורים. את הכתבה שלפניכם כתבתי בשעת לילה מאוחרת, זמן קצר לפני המלחמה, לאחר שפנתה אלי עוד משפחה נואשת לבקשת עזרה, והרגשתי שכבר קשה לי להכיל, וחובה לשחרר לעולם את המציאות שאני רואה, שהיא גם המציאות בה אתם חיים.

והמציאות הזו, בימים אלו, אף תחריף את הבעיה. בעת שתוך כדי הלחימה בעזה רבים פונים לשימוש בחומרים עקב חרדה, דכאון, ירידה בבטחון האישי והמשפחתי וחוסר ודאות תוך כדי ניהול עבודתם היום יומית, נושא ההתמכרויות בקרב אנשים, מכל שכבות האוכלוסייה, יתעצם ביתר שאת לאחר המלחמה כאשר כולנו, ובעיקר אלה שחוו את הלחימה בקו הראשון, יצטרכו לחזור ולתפקד בחיים האמיתיים.

הם נמצאים סביבנו כל היום. הם עורכי הדין שייצגו אותנו בבית המשפט, הרופאים שיטפלו בנו במרפאה או בבית החולים, הטייסים שיטיסו אותנו לחופשת הקיץ באיביזה, מנכ"לים של חברות הייטק מצליחות ומהנדסים שיחליטו האם הבניין שעברנו אליו מספיק בטוח כדי לגור בו. אולי לא פחות חשוב מזה - הם החברים הכי טובים שלנו, הילדים האהובים שלנו ואלה שהמשפחה הכי גאה לספר מה הם עושים וכמה הם מוצלחים, והם אכן כאלה.

גבר מסניף קוקאין. ShutterStock
זה יכול להתחיל בהסנפה קטנה של קוק אצל חברים, או בערבים של ראש טוב אחרי יום עבודה מטורף/ShutterStock

אבל מאחורי החיים המוצלחים האלה, ואולי גם קצת בגללם, דברים מתחילים לקרות - איחורים, ימי מחלה מרובים, הגעה לעבודה עם עיניים טרוטות ואדומות, התפרצויות זעם על הבוס שלא קרו בעבר, תאונות קטנות עם המכונית פה ושם. שינויי התנהגות לא אופייניים משמחה והתלהבות יתרה מדברים שטותיים ועד לחוסר עניין אפילו בדברים שאי אפשר להתעלם מהם.

לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו - מה עובר עליהם? למה הם שולחים מכתבים זועמים לכל העולם על דברים שעד לא מזמן הם החליקו ביעף, למה הם מתחילים להסתכסך עם קולגות ככה פתאום בלי עכבות, איך זה שפתאום הם מגיעים פחות לארוחות המשפחתיות שכל-כך אהבו פעם. מתחילים גם לשאול למה הם ירדו במשקל בזמן האחרון, איך יכול להיות שלאחרונה הם שוכחים לשים קצת בושם לפחות כי וואללה הריח לא משהו, ואז פתאום גם מסתכלים על תמונה מלפני שנתיים ושואלים - איך יכול להיות שנראה שהם הזדקנו בעשור?

sheen-shitof

וזה כחול לבן

המכשיר שמשנה את כל מה שידעתן על רענון ומיצוק עור הפנים

בשיתוף פרמייר

"משהו עובר עליו בקטנה, זה יעבור"

אבל למרות כל אלה אנחנו פתאום נזכרים באנשים המוכשרים, התקתקנים, אלה שתמיד שולטים בסיטואציה, אלה שאנחנו מגיעים אליהם כדי לקבל עצות מה לעשות עם הקריירה שלנו או עם הכסף שלנו בבורסה. אז אנחנו מתחילים ליצור לעצמנו את הסיפור החדש בראש - "משהו עובר עליו בקטנה, זה יעבור", "הוא תמיד היה כזה" , "אתה יודע איך זה, ככל שמתבגרים כבר פחות אכפת", "שמע אם הייתי צריך לעמוד בלחץ שלו בעבודה גם אני הייתי מתחרפן".

והם? הם מעולים בלהסתיר, בעיקר כי הם לא מרגישים שהם מסתירים כלום, הרי אין שום בעיה. בסך הכל לפני שלוש שנים הם התחילו באיזו הסנפה קטנה של קוק אצל חברים, או בערבים של ראש טוב אחרי יום עבודה מטורף, או באיזה "דוקטור" (MMC) שנתנו להם לנסות והם הרגישו שהוא בקטנה כזה, גורם להרגשה טובה אבל בלי שום דאון ביום של אחרי בעבודה - איזה יופי! אבל אז ה"פעם ב" הופך ל"פעמיים ב", ו"ליום כן - יום לא - יום אולי", ומפה לשם הטלגרם הופך להיות החבר הכי טוב של חשבון הבנק שלהם.

אבל אז ה"פעם ב" הופך ל"פעמיים ב", ו"ליום כן - יום לא - יום אולי", ומפה לשם הטלגרם הופך להיות החבר הכי טוב של חשבון הבנק שלהם

מי ששם לב ראשון אלה אולי החברים הקרובים, שחלקם דווקא מצליחים לווסת את השימוש, והם מתחילים לזרוק מידי פעם מילים כמו "אולי היום נרגיע?", בואו סתם נלך לסרט או שאולי נעשה איזה ערב פיצות בבית ברגוע. אבל זהו, שערב פיצות בבית בלי שורות בשולחן שליד, שכבר מסודרות למשעי באמצעות כרטיס האשראי (שמתחיל כבר להגיע לפריצת המסגרת) זה כבר לא ערב מעניין, ומה אנחנו רוצים בסך הכל, קצת לברוח מהיום המטורף שהיה עם הילדים, העבודה הגומרת וכל החיים המערביים האלה? אז אם החברים מחליטים על ערב ברגוע, אולי הגיע הזמן למצוא עוד חברים חדשים?

והמזל, ואולי הקללה הכי גדולה שלהם, היא ה"רזרבות", העובדה שהם כל כך חכמים ותפקודיים, העובדה שבכל רגע נתון, גם אם אתמול בלילה היה להם לילה נורא, הם ידעו עדיין לעמוד מול קהל, לתת שואו מטורף בהרצאה, להפגיז במצגת אל מול המשקיעים. לתקופה ממושכת החיים יהפכו להיות כפולים - אלה של איש המשפחה והעבודה ואלה האפלים, של הלילה והחומרים.

ואז? אז אנחנו מבינים מאוחר מידי, שזה כבר לא ממש הם, אלא הדופמין, הסרוטונין, הנוראפינפרין וכל אותם מוליכים עצביים שעושים אותנו מה שאנחנו ביום יום, וגם משנים אותנו כשאנחנו בעקביות משחקים בהם ללא רחמים על ידי חומרים כאלה וחומרים אחרים. ומי היה מאמין שהוא, הוא? יתמכר לקריסטל מת'?! שהיא תתמכר ל-MMC - זה סם הכי קליל בעולם, וזה שלפעמים מרגיש לנו שכל העולם על האצבע הקטנה שלו, לא יהיה מספיק חכם כדי לדעת מתי הגזים? אבל בסוף, ההדחקה שלנו, ובעיקר שלהם, מובילה רק לדרך אחת שבה אפילו ברגעים הקיצוניים ביותר, פסע מהמוות, הם עדיין לא רואים שיש פה בעיה.

המתמכרים של 2023 נולדו לעולם שבו האכיפה (או אי האכיפה) לסמים היא כבר לא כזו שמפחידה אותם יותר, והובילה אותנו כמטפלים לנקוט יותר ויותר בגישה של מזעור נזקים - מתוך ההבנה שלהגיד אסור, לא יציל אותם מהביקור הבא במיון, או גרוע מכך. כל מה שניתן לעשות הוא לומר שהדרך הטובה ביותר לעשות סמים היא לא לעשות אותם בכלל, אבל אם יש כוונה להשתמש, צריך ללמוד כללים בסיסיים שיכולים להציל חיים.

ועם זאת בטווח הארוך אולי זאת גם אחת הסיבות שכמות המשתמשים בחומרים פסיכואקטיביים ואחרים הולכת ועולה בעקביות. זה קצת כמו רולטה רוסית - יהיו כאלה שיצליחו במשך שנים ארוכות להיות מאוד מדודים בשימוש ולהגביל אותו רק לסיטואציות מסוימות ותזמונים ספציפים (פעם בחודש, רק במסיבות וכו'), ויהיו את אלה שישתמשו יותר ויותר בלי לשים לב בזמן, כשהגבול כבר נחצה. הסיבות לכך יכולות להיות נפשיות, פיזיולוגיות ואפילו כנראה גנטיות.

אבל לצערנו, בעולם כולו ובמדינת ישראל עדיין לא מוכנים בצורה טובה לטיפול במצב שהוא מחלה כרונית לכל דבר, בדיוק כמו סרטן, סוכרת וכל מחלה אחרת. ההתמכרויות בעולם המערבי הן לא רק לחומרים אלא לכל דבר שמוציא מהשגרה וגורם לריגוש, כמו הימורים או אפילו קניות אובססיביות ברשת.

אבל בסוף, ההדחקה שלנו, ובעיקר שלהם, מובילה רק לדרך אחת שבה אפילו ברגעים הקיצוניים ביותר, פסע מהמוות, הם עדיין לא רואים שיש פה בעיה

המרכזים הקיימים כיום אינם יודעים לעשות את ההבדלות הדרושות באופן מספק בין גמילה של אנשים שמגיעים משכבות אוכלוסייה מאוד שונות ועל כן, המכורים החדשים מדירים עצמם ממקומות אלה בהרגשה של אי שייכות. בנוסף, על אף שלהתמכרויות יש ביטויים דומים, עדיין כל סם וההתמכרות אליו הם עולם שלם בפני עצמו שיש להכיר אותו ואת המאפיינים שלו בדרך להצלחה בגמילה או בתאום הציפיות לעתיד.

בשנה האחרונה, לפני מלחמת "חרבות ברזל", המדינה העבירה את האחריות להתמכרויות לקופות החולים באמצעות מבחני תמיכה. כולי תקווה כי קופות החולים, אשר גם בהן יש מצוקת כח אדם קיצונית במקצועות בריאות הנפש, בעיקר לאור המלחמה, תצלחנה למצוא דרכים מקוריות לתת פתרונות הולמים לנושא זה ויידעו להכשיר אנשי מקצוע חדשים בתחום, שיהיה להם את הידע ואת ההכלה לקבל, לטפל ולהבין גם את "המכורים של מחזור 2024".

ד"ר רועי צוקר הוא יו"ר החברה הישראלית לרפואת להט"ב בהסתדרות הרפואית; מנהל תחום רפואת להט"ב באיכילוב ובכללית; רופא שותף במרפאה הגאה "גן מאיר" של כללית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully