אני כותב על הסרטן והתחושות שהוא מעלה אצלי בהקשר של מלחמה. חליתי ב-2014. בקיץ פרצה מלחמה ואני עוד שוחחתי עם המפקד שלי שאוטוטו אני מחלים, מסיים טיפולים ומצטרף אליהם בעזה.
ירדתי מהאונקולגית לכניסה לבית החולים כי שמעתי שהגיעו חבר'ה מגולני שנפצעו בסג'עיה. רק רציתי לתת תמיכה וחיבוק (ובאמת להרגיש שאני יכול לעזור במשהו) וישבתי איתם במעגל עם אחרים שבאו, כי הרגשתי אשם.
הסתיימה הלחימה ואני עדיין בסבב של אשפוז, והגוף חלש. ותחושה של 'איזה מטומטם הייתי שחשבתי שאני באמת אוכל לעזור'. הנה מתגנב שם רגש אשמה.
עברה שנה, הגוף חזר לאיתנו, כבר רצתי 10 ק"מ, וביקשתי לחזור להתנדב, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. אני לא מחובר לבדיחות והסיפורים, החוויות שהם חוו. אני מרגיש אשמה שלא הייתי איתם, מפקד שלא היווה דוגמה אישית כשהיה צריך.
עוד כמה שנים של התנדבות, עוד תפקיד אחר ולפני שנה מצאתי לי תפקיד הרבה יותר מתאים. אני ביחידה חדשה, בתפקיד שתפור לפי מידותיי, אמנם לא קרבי אבל נמצאים קצת בחזית.
היחידה השתתפה בסריקות קשות של חילוץ גופות וחיפוש ממצאים. אני כבר לא מרגיש מיוחד כי כולם כאן מתנדבים. אווירה אחרת. אני כן מרגיש צביטה מידי פעם שהחברים הקרביים באמת נמצאים כעת בעזה, אבל אני יודע שהעבודה כאן חשובה ורגשות אשם הן חלק מהמשחק, ולא משנה מה הייתי עושה.
על כך שישבתי בבית עם המשפחה והילדים ולא הלכתי למילואים - הייתי אשם
על כך שעזבתי את המשפחה והלכתי למילואים, לתפקיד מסוכן - אשם
על כך שהתפקיד שאני ממלא הוא לא מסוכן בזמן שאחרים מסתכנים - אשם
על כך ששרדתי, כשאחרים לא - או-הו אשם
על כך שהמשכתי לחיות - אשם
בסוף, נראה לי שאיך שלא נסתכל על זה, אין בחירה אחת נכונה ואני ממשיך לומר זאת לעצמי כל יום.
ועם כל זאת, קמים בבוקר ליום חדש. העיקר לחיות ולא להיתקע במחשבות האלה. ובמיוחד עם כל סיפורי הזוועה גם לומד להעריך את הרגעים הקטנים - יש לי משפחה, בריאות, יכולת עשייה - לוקח אחריות. והאשמה, תמשיך להיות שם והיא באמת לא שלי. לא רוצה לקחת בעלות עליה.