"ב-7 לאוקטובר בשעה 07:35 הייתי בדרך לבית החולים, אחרי שבשעה 07:00 בבוקר שלחתי את הוואטסאפ הראשון להנהלה. כמה ימים לאחר מכן שאלו אותי 'מתי התחלתם לעבוד?' עניתי שבאותו הבוקר, אבל לא האמנתי ששלחתי את ההודעה כל כך מוקדם. אפילו קצת נבהלתי מעצמי. למרות שאני אדם אופטימי, אני רוצה לחשוב שהחושים שלי מהניסיון הרפואי כרופאת טיפול נמרץ ואולי גם כאמא, גרמו לי להבין ולמהר. לכן השינוי הגדול באותו בוקר היה ההבנה שלי שמשהו מאוד לא טוב קורה לנו.
לכל הכותבים בפרויקט "זה לא אותו הבית" >>
"שבוע אחרי שהתחילה המלחמה כבר התחלתי לחשוב על הילדים החטופים, במובן של איך נקבל אותם חזרה. היה לי ברור שנקבל אותם חזרה, שאני צריכה להתכונן לחזרה שלהם ושיש משמעות רבה להתכוננות הזו.
"אנחנו אומרים שהילדים הם המצפן והאופטימיות, אז זה היה דבר נורא כואב לחשוב עליהם. אבל מצד שני ידעתי שהם יחזרו ואנחנו נדאג להם שהם יהיו בסדר. זה מתחבר עם החיים האישים והמקצועיים, אבל הפעם יותר מתמיד. אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי את הרצון העז והעמוק להיות ברגע הזה, שנצליח לעשות את זה ונצליח לתת כל מה שאנחנו יכולים, לפחות לא בעוצמות האלה.
"ובפן האישי יש לי ארבעה בנים, שלושה מהם בצבא וזה גם דומה לכל שאר החיים, בהם יש את הילדים שלי בבית חולים ואת הילדים שלי בבית, והרבה יותר נוח לי להיות ב-Doing של בית החולים מאשר ב-Being של הבית.
"האופן שבו אני חונכתי בבית החולים ואני מחנכת גם, הוא שאנחנו לא מקבלים ילד חולה, אלא ילד שיש לו מחלה, אז גם כשהוא מגיע עם סרטן או חום הוא קודם כל ילד, ועכשיו, במקרה של הילדים ששבו אלינו, זה מועצם בצורה משמעותית".