הילדים החטופים מעלים סרטונים בטיקטוק - מה באמת עובר עליהם?

בשתי היממות האחרונות נושא הבני הנוער והילדים החטופים לא יורד מהכותרות - ולא בגלל מה שאתם חושבים. סרטוני טיקטוק שהעלו בני הנוער השבים, בהם הם רוקדים, צוחקים ואפילו מתבדחים על תקופת השבי מעלים לרבים מאיתנו חיוך על ילדים שלכאורה עושים את מה שהם הכי אוהבים. אבל האם מדובר פשוט בתגובה רגילה של ילדים לסיטואציה מורכבת או ניסיון לעבד את החוויה הקשה? ביקשנו מד"ר אפרת ברון-הרלב מנהלת בית החולים שניידר, שקלט 17 מהילדים השבים, להגיד לנו את דעתה.

"חשוב להבין ש-19 ילדים, 7 אימהות וסבתא אחת הגיעו אלינו, כך שמדובר בטווח גילאים גדול ובשונות אצל כל החטופים", מסבירה ד"ר ברון הרלב. "נתחיל בדבר שצריך לזכור על כל מי שנחטף, שהחוויה מתחלקת לשלושה חלקים משמעותים: בראש ובראשונה מי ומה הם היו לפני - ב-6 אוקטובר. כל אחד והגיל שלו, המשפחה והאופי שלו. שנית, ה-7 באוקטובר עצמו - הם לא עלו על אוטובוס והגיעו לעזה - קרה משהו ב-7 באוקטובר - מה עבר על כל אחד ביום הזה ושלוש - מה עבר עליהם בשבי. עכשיו תקחו את כל אחד מהדברים האלה ותראו כמה משתנים יש - זה אין סוף".

"תקופת הנעורים היא עוד פרמטר בהקשר של הילדים. ההתמודדות היומיומית אצל בני נוער היא אחרת, ואני ממש הלילה חשבתי על זה לעומק והבנתי , לפחות בתחושת הבטן שלי, שהם הקבוצה שהכי בסיכון. אני יותר מודאגת לגבי אלה ששמחים וצוהלים ורוקדים בטיק טוק וגם לגבי אלה ששקטים ומופנמים - וכמובן כל מה שבאמצע".

"בני נוער, לא משנה מה האופי שלהם, די סגורים על זה שהם יסתדרו, עם קצת יותר עזרה או פחות, וכמו שאנחנו המבוגרים לא אוהבים לקבל עזרה בכל רגע, ולהתמודד, זה הסטטוס הבסיסי של בני נוער. בוודאי שלא להראות חולשה או מצוקה. ולהתמוד עם מצוקות בדרכים שלא מובילות למקומות טובים", מסבירה ד"ר ברון הרלב. "לכן אני חושבת שאנחנו חייבים להיות עם אצבע על הדופק כי ההתנהגויות האלה הן לא סטנדרטיות ואנחנו לא לגמרי יודעים לקרוא האם האדם במצוקה". יחד עם זאת, לדבריה, התשובות הפשוטות לא עונות על השאלות במקרה הזה. "אני לא רוצה שנשבה בקונספציה שאנחנו יודעים לטפל הילדים האלה, כי אנחנו לא".

"אין לנו שמץ של מושג מה הולך להיות איתם, אבל אני כן אגיד שכמו שהיה לי נורא חשוב להעביר את המסר לכל הילדים ולכל ההורים שאנחנו בשניידר רוצים להיות עבורם לתמיד העוגן - מתי שהם לא צריכים וכן צריכים -באמצע הלילה או היום - אנחנו שם עבורם. אבל בצורה היותר כוללנית פורמלית, יש עבודה משולבת ומשותפת בין עולם בית החולים לקהילה. לא חווינו אף פעם דבר כזה ואני רוצה שנהיה עבורם עוגן תמיד".

האתגרים שניצבים בפני הילדים ומשפחותיהם הם עצומים. "האתגר הראשון הוא שלרוב המשפחות אין בית לחזור אליהם. הבית שהם הולכים אליו הוא לא הבית שלהם. הם לא באמת הולכים הביתה - בסוף זה ילד שרוצה הביתה. זה הדבר הכי טריוויאלי - של ילד שרוצה את המיטה שלו. הדבר השני, לכולנו קשה לחזור לשגרה, לכולנו, אז האתגר הגדול מכולם אולי יהיה לחזור לשגרה של יומיום עבור הילדים האלה. והשגרה היא מאוד חשובה".