כל אנשי הטיפול במדינת ישראל עומדים בעת הזו בפני מצב חסר תקדים, ביטוי שכבר מוצה עד תום כי כל חוויה שהיא מאז בשבעה באוקטובר היא לא פחות מאשר חסרת תקדים. אנשים מפנים שאלות קשות ונוקבות אל אנשי המקצוע ואנחנו בתגובה מלקטים קטעי מידע, משווים מקרים פחות או יותר דומים, מסיקים מדבר לדבר ובעיקר בערך כמו כולם מנסים לנחש ולשער.
ראשית נאמר משהו על השוני של החברה הישראלית ביחס לחברות מערביות אחרות - ההורים הישראלים הם עם רגיש, מאופיינים בגישה מסורתית וחמה יותר כלפי ילדיהם, ילדים מהווים מושא להשלכות סימבוליות אחרות מאשר ילדים במדינות המערב, והחברה הישראלית ממקמת יחסית גבוה את ערכי המשפחה וקדימות הדאגה לילדים כערך.
במונחים היסטוריים אנחנו רק עכשיו מתחילים להחלים מהטראומה הקולקטיבית הקודמת, הדור השלישי התחיל במידה כלשהי 'להתנקות' מההעברה הבינדורית הטראומטית של שואה - והנה, השבעה באוקטובר. שואה נוספת.
הספרות המחקרית מגדירה לקיחה בשבי כפשע מתועב ביותר במדרג הפשעים. כשאנחנו מנסים לתפוס את ההשלכות של האקט הנורא, האלים והאכזרי הזה אנחנו בוחנים כל מיני אספקטים, עליהם כבר שמענו בין היתר מעדויות ממקור ראשון של מי שהיו שם ושוחררו - כמו למשל; תנאי ההחזקה בשבי, הבידוד, ההרעבה במקרים מסוימים, הפעלת אלימות פיזית או אחרת ואפילו סחר בהם, בין ארגונים במהלך השבי, וזאת לעומת יציבות ההחזקה של חטופים במיקום אחד - כל הפקטורים האלו נלמדים מפי השבים, נלקחים בחשבון עכשיו מהבחינה הטיפולית ונבחנים בשטח בניסיון לנבא מה יהיו ההשלכות קצרות וארוכות הטווח וייגזרו מהם המענים המתאימים.
לאור רגישות הנושא, מעט מאד מידע נאסף עד כה מחקרית בעולם על התמודדות ראשונית של ניצולים מיד לאחר שחרורם. יש לנו פה הזדמנות בישראל - כמובן ברגישות הראויה - לתעד, לבסס ידע ולעקוב לאורך זמן.
מה שכן ידוע הוא, שבלי קשר לגיל הניצולים מהשבי - הפרעת דחק פוסט טראומטית היא האתגר המרכזי והנפוץ ביותר אליו נידרש להקדיש תשומת לב רבה וילדים עלולים להיות מאוד רגישים מהבחינה הזו כיוון שאין להם את המנגנונים המפותחים לווסת, להסביר לעצמם את הסיטואציה ולהסתמך על מנגנוני רציונליזציה וניסיון עבר.
ההחזקה של החטופים בקבוצות היא בהחלט גורם חיובי בסיפור - היכולת להוות משענת אחד לשני בוודאי יצרה תרומה חיובית בעוד שבידוד ללא מקור נחמה ותמיכה מקשה יותר.
"15 דקות תהילה?"
אחד מהמנבאים החזקים של חזרה משבי היא כמה חזקה ועוצמתית רשת התמיכה החברתית בשיבה חזרה הביתה - קבלת הפנים שנערכת לכל חטוף וחטוף פה היא עדות ניצחת לכוחו ועוצמתו של עם ישראל מבחינת הלכידות, הרגישות והעיטוף.
הוכחנו שיש לנו יכולת לפנות אל הניצולים בישירות, להקשיב ולמלא עבורם כל בקשה ומשאלה וזה מעל לפנומנלי. החברה הישראלית מעמידה לרשות הניצולים ומשפחותיהם סוללת אנשי מקצוע שונים ואנשי טיפול בזמינות גבוהה מאד - מה שמהווה עוד מנבא חיובי בדרך להחלמה.
בנוסף לכך, כל משאלה המובעת מתמלאת כמעט עוד לפני שדוברה בקול: חשק לאוכל מסוים, מפגשים עם כוכבים מקומיים ובין-לאומיים, מסיבות יום-הולדת מתקושרות, סרטוני וידאו מהסלבס האהובים ומופעים פרטיים של הזמרים המובילים בישראל, חולצות כדורגל חתומות ואפילו הבטחה לכרטיס VIP במופע מוזיקלי של זמרת בין-לאומית. כל מה שרק אפשר לבקש - מייד יש מי שיתנדב להגשים.
אנחנו מביטים על ה'פסטיבל' המרגש ובאותה עת כואב הזה, של שיבת החטופים, ועלולים לתהות האם אנחנו מזיקים להם? מה יהיה על היום שבו נחזור לשגרה רגילה, שבה לא כל גחמה תמולא על פי פקודה? התשובה לשאלה כמו תמיד היא 'תלוי': עד כמה אנחנו קשובים לרצונותיהם? עד כמה אנחנו מזהים סימנים של חשש, מצוקה או רוויה מעודף תשומת הלב?
חשוב מאוד להיות זהירים ולברר על הצורך של מי אנחנו עונים כרגע - על צורך של החטוף ששב הביתה, או על צורך של הסביבה? הסביבה יכולה להיות סביבה קרובה כמו משפחה, או רחוקה - כמו המוני הכתבים והצלמים שצמאים להשיג את התמונה או הציטוט המרגשים ביותר ולצאת איתם ככותרת ביום שלמחרת.
כרגע עוד מוקדם מדי ואנחנו עוד לא נמצאים בשלב של לתהות האם יש פה עודף פיצוי - כרגע צריך לתת לכל השבים את הדבר הכל כך מהותי שנגזל מהם באכזריות אין קץ: תחושת הביטחון. אז קשיבות, זהירות והיענות לצרכי החטופים היא צורך מרכזי ומהותי והוא מה שצריך להיצמד אליו בימים האלה. אם הפומביות והעיטוף של זרים כמעט מוחלטים (כמו ידוענים) וקרובים קצת יותר רחוקים, (כמו החברים מהכיתה או שכנים) - מיטיבה עם השבים, כך יהיה.
כל מה שהנפש לא יכולה להכיל עכשיו, יעובד אחר כך
לאנשים שמדברים על 'החגיגה' שסביב החטופים או מתקשים להבין את מצבם הרגשי של החטופים, שיכול להיראות לעין לא מקצועית מוזר, או לא מותאם - חשוב לי להזכיר שקיימים מנגנוני הגנה שונים שמופעלים באנשים שונים, למשל 'ניתוק', דיסוציאציה - לאחר השיבה, ממצב סטרס חריף וקיצוני.
חטופים עלולים להפגין שורה של סימפטומים חריפים כמו דריכות, עוררות יתר, הפרעות שינה, מחשבות חודרניות או מאידך - להיראות כמעט אדישים, כאילו השבי לא הזיז להם כלל. אל תטעו - כל מה שהנפש לא יכולה להכיל עכשיו, יעובד אחר כך. היאזרו בסבלנות, שבי זו חוויה מחרידה. עוד נדבר בה רבות ונגלה את המשמעויות וההשלכות שלה על הפרטים ועל החברה כקולקטיב. התגובות לחוויה יכולות להיות קיצוניות, מוזרות, או כאילו לא קיימות. אל תשפטו. תנו לכל זה מקום.
התרופה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת לחטופים ששבו הביתה, מלבד חיבוק לאומי, קהילתי ומשפחתי היא 'איזון':
- לאפשר להם להנות מתשומת הלב, להיות קצת 'סלב' במובנים מופשטים, אבל רק למי שזה נעים לו.
- יש מי שיהיו זקוקים לפרטיות, שירצו להתכנס ולהיעטף שלא מול מצלמות ואלו לא יפיקו תועלת מהמתח שבחשיפה תקשורתית בפרופיל כה גבוה.
- לחבק ולעטוף - אבל לא לחנוק, ולא להתעלם מכל סימן של מצוקה.
- לא להציף, לא להגזים, לנהוג ברגישות ולתת הרבה מרחב אישי, אבל חלילה - לא לנטוש.
עומדת בפנינו משימה מורכבת, הן כאנשי טיפול, כהורים, כאומה, כפרטים, כמדינה וכחברה. שום דבר בתקופה הזו לא פשוט, וככל שיעבור הזמן, הדברים ילכו ויהיו אפילו קשים יותר. האם העיטוף הפומבי הזה מועיל, או דווקא מזיק? יש מעט מאד בסיס מידע קודם, ולכן בעת הזו - תבונה ורגישות זה המצרך הנדרש והנכון ביותר.
שגיא ברסלב היא עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית, מתמחה בטיפול בפוסט טראומה, מנהלת ברשת "עוצמות - פסיכותרפיה רב תחומית"