וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אני לא רוצה למות ככה": יומן המלחמה בעזה של חולה סופנית

יולי ילסייב

עודכן לאחרונה: 3.12.2023 / 17:23

חברת קהילת חלאסרטן, חולה סופנית שנמצאת בהוספיס ביתי, מספרת על מה שעובר עליה מאז השבת השחורה, ואיך נראה כשהטרגדיה האישית מתערבבת בזו הלאומית

בווידאו: הרמטכ"ל הרצי הלוי בהצהרה ראשונה לציבור אומר שזה הזמן למלחמה/צילום: דובר צה"ל

5/10/23 אני חוגגת את היום הולדת האחרון שלי (בפעם השלישית) עם כל החברים הכי טובים שלי והמשפחה שלי, על האש בפארק הלאומי של אשקלון, עם עוגת פרווה טעימה, בלונים, מלא ילדים קטנים מסתובבים בין הרגליים, ואני - מסתכלת מהצד ואומרת שאני הבנאדם הכי מאושר בעולם ברגע זה, בא לי להקפיא אותו לנצח.

6/10/23 אני עדיין במצב חירום על החיים שלי, עוד בוקר שקמה ומופתעת שקמתי, גם היום אני בחיים.
אני שלמה לגמרי עם המוות, אפילו מחכה לו כבר כי עייפתי, כל כך עייפתי מלסבול, ואני סובלת המון. הכאבים קשים, התרופות רבות ולפעמים לא עובדות מספיק טוב, אני כמעט לא מתפקדת עצמאית. כל כך שלמה עם המוות שלפעמים בלילות, תוך כדי בכי שקט, אני מדברת אל החברה שאיננה עוד, מתחננת אליה שתיקח אותי אליה.

7/10/23 אומרים שצרות באות בצרורות, למצב החירום שלי נכנסת מדינה שלמה.

יולי ילסייב חברת קהילת חלאסרטן. באדיבות המצולמים
יולי ילסייב חברת קהילת חלאסרטן/באדיבות המצולמים

היום הזה משנה הכל… לחיים שלי בנוסף לכל נכנס קונפליקט.

אני מוצאת את עצמי נלחמת לקום מהמיטה ולרוץ בשארית כוחותיי, ה' יודע כמה פעמים, לחדר מדרגות, תוך אזעקות ונפילות טילים על אשקלון. אני יושבת על המדרגות ובוכה. פעם ראשונה שאני בחרדה מהטילים, זה לא קרה בשום מבצע בעבר. אני בוכה כי הגוף שלי שבור ופצוע, ואין לי כוחות יותר לרוץ למדרגות, אבל חייבים, כבר פעם ה' יודע כמה אזעקה, ועוד אחת ועוד אחת. ופתאום נופל לנו טיל בכניסה לבניין. אני מודה שאנחנו ושהבית שלנו בסדר, האוטו שלי הולך טוטלוסט.

ופתאום אני מבינה שאני מפחדת למות, יותר נכון לא מפחדת למות אלא יותר לא רוצה למות בדרך הזאת.

אני מפחדת על המשפחה שלי, אני מפחדת על עצמי, אני מפחדת על הבית שלנו. אני מפחדת שאם ייפול טיל בבית, איך אגיע לתרופות שלי, שאני חייבת כל כך. הגוף שלי כל כך כואב, אני לא יכולה להעביר חצי יום בלעדיהם. והנה באה לה חרדה. אני מתחננת למשפחה שלי לעזוב, הם לא מוכנים, עדיין לא מפחדים כמוני, להם יש כוחות לרוץ למדרגות, הגוף שלהם לא פצוע.

ביום הרביעי נופל שוב טיל בבניין, הפעם בדירה מעלינו, תוך חצי שעה אנחנו באוטו כל המשפחה, כלבים, קצת בגדים, נוסעים לבאר שבע, לדירה של חברים שלי שפינו אותה בשבילנו. סופסוף יהיה קצת שק

שם בבאר שבע, קצת יותר שקט מאשקלון. יש מספיק זמן לרוץ לממ"ד, הבית לא פונה ישירות לעזה, יש ממ"ד בטוח (גם לנו בדירה יש ממד אבל הוא פונה ישירות לעזה, אם תהיה פגיעה ישירה הוא לא יעמוד בה וגם אנחנו לא). חודש היינו בבאר שבע, בזמן הזה יצא לי לחשוב למה בעצם תקפה אותי חרדה. אני שלמה עם המוות, עדיין, אבל אני בניתי לי תוכנית. אני רוצה למות שלווה במיטה שלי, כשהמשפחה שלי לידי, כשנפרדתי מכל חבריי, כשאני יכולה להרגיש מוגנת לעצום עיניים וללכת. אני לא מוכנה למות מידי מחבל, ולא מפגיעת טיל. אני לא רוצה להיכנס לרשימת ההורים המטורפת שכבר קיימת, אני רוצה להיות ברשימה אחרת, של החולי סרטן.

אחרי חודש אנחנו חוזרים לאשקלון, פה כבר קצת יותר רגוע, אני גם רגועה יותר. אני עדיין רוצה לחיות, אני חייבת לחיות עד שכל זה יגמר. אני רוצה להמשיך לקום בבוקר, אמשיך בשארית כוחותיי לרוץ לחדר המדרגות, אני אעמוד בתוכנית שלי, אני אמות שלווה.

יולי ילסייב היא חברת קהילת חלאסרטן. ליומי מלחמה נוספים של מתמודדים עם סרטן - לחצו כאן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully