אחרי השואה ובהתמקמות במדינה שבדרך, לא היה מי שיקח אחריות ויטפל בנפגעי וניצולי השואה. לא ההנהגה שעסקה בהקמת המדינה ולא הקהילה שמסביב. בושת הגלותיות, תווית ה'כצאן לטבח' והאידיאל הצברי, הותירו שכבת אוכלוסייה רחבת ממדים, לנפשה השבורה - פעמים רבות, לסיוטיה, להדחקה, להכחשה ולשיגעון.
אולם הילדים של האנשים האלה, אלה שהיו להם כוחות והתגברו ואלה שפחות, חוו על בשרם את השבר, את אלם ההכחשה, את החרדה, החשדנות כלפי הזר, תחושת האיום הקיומי והקטסטרופה היומיומית. הסביבה לא עזרה בהחלמה, והכתיבה דור שני עם גנטיקה מוקרנת אימה.
גם במלחמת יום כיפור הביטוי 'הלם קרב' שהיה כבר די מוכר, וטופל בשוליים של התמיכה הנפשית. האירוע 'הלם קרב' גם עמד בניגוד לאתוס הגבריות הישראלי, של לוחמים עזי רוח שעשויים ללא חת. שנים ארוכות עברו עד שהסביבה החלה לזהות את המוני האנשים הפוסט טראומטיים כתוצאה מהשתתפות ולקיחת חלק בנוראות המלחמה הקשה בתולדותינו.
בסביבה הטיפולית החלו להבין שיש הרבה מאד אנשים פועלים ומתפקדים אך בתוכם דיכאון, חוסר אמון, קושי לקיים המשך רצף בקשרים ובעבודה, שרבים מהם סובלים מהתפרצויות זעם, שחיי הנפש שלהם כבויים. לא הלם קרב - פוסט טראומה, בדרגות חומרה שונות. לקח עוד שנים ארוכות עד שהתרחבה הלגיטימציה לבחינה והגדרה של מצבי הנפש האלה כמצבים הנובעים מטראומה שמקורה במלחמת יום כיפור.
בהתאם גם המרפאות והקליניקות התעוררו להבנה שיש גם פה, דור שני ללוחמי מלחמת יום כיפור. אנשים שגדלו וגדלים במשפחות ובבתים שמתקיימת בהם סוג של א-נומליה. אי הבנה מה קורה לאבא, תחושות בושה בהתנהגות שלא תמיד מרוסנת, לא תמיד תואמת מציאות, בחוסר אמון וחשדנות, באגרסיביות. לאט לאט התפתחה קבוצת אוכלוסייה בה הילדים מחליפים את התפקוד של ההורה הפגוע, ולוקחים פיקוד. תסמונת מוגדרת למדי, דור שני ברור - מוצהר ומוגדר למלחמת יום כיפור.
אירועי ה-7 באוקטובר: כדאי שנתעורר כבר עכשיו
טראומת כיפור ומופע הפוסט טראומה המיוחס למלחמה ההיא, ועוד פחות מכך לדור השני של נפגעי המלחמה, נחשב למופע איזוטרי, בסופו של דבר נחלת מעטים. אף אחד לא הכין אותנו למופע האימים של הטראומה המפושטת שלא ידענו כמותה.
בשתי אפיזודות שונות של התפתחות "דור שני" כשלה המדינה וכשלה החברה מלמנוע. הפעם, ממדי הקטסטרופה מחייבים אותנו לקחת אחריות לאומית וקהילתית לטיפול באירוע - לטפל ולהצליח. שאם לא כן, ספק אם החברה הישראלית תשרוד עוד "דור שני", הפעם לטבח ה-7 באוקטובר.
ההתגייסות הקהילתית לעיטוף ותמיכה בנפגעים, מוכיחה כי הציבור הפנים את הלקח הזה היטב. החשש מופנה למוסדות המדינה - לאחר שנים של הרעבת השירותים הפסיכולוגיים, הוואקום הטיפולי שהשאירה הממשלה מעורר חשש אמיתי לבריאותו הנפשית של הציבור.
צריך להבין, חלון הזמנים לטיפול בטראומה, בטרם תהפוך לפוסט טראומה אקוטית, הוא קצר. אך לא פחות חשוב הוא הטיפול לטווח ארוך. הדברים מתגלים לאט לאט בתוך מרקם החיים. לזה כמעט ואין מענה בכלל. המדינה חייבת להבין - אין לנו את הלוקסוס להשתהות ולטפל רק בפצעים הפיזיים. במילים אחרות, הטיפול בנפש חשוב לא פחות ממציאת דיור ומחסה לניצולים. המענים הטיפוליים חייבים להינתן, עכשיו ומיד.
חלק מהקשיים קשורים לטראומה הלאומית ושבר האמון בהנהגה, שכולנו חווים, ולמנגנונים פסיכולוגיים שקצרה היריעה מלהסביר במאמר זה, אך הינם כאלה שעלולים לפגוע בהחלמה של הציבור הפגוע ביותר ובמעגלים שמקיפים אותו.
אחד הקשיים המרכזיים לטיפול, נובע מהיקף הטראומה. הטראומה במקרה שלנו היא מפושטת, היא איננה מיוחסת רק לנפגעים העיקריים אלא לקבוצת אוכלוסייה רחבה במיוחד. לפי הערכות, כ-50-70 אלף בני אדם חוו טראומה באופן ישיר או עקיף במאורעות האחרונים. אלא, שהמדינה מתייחסת רק לנפגעי קו ראשון ולא מסוגלת להתמודד עם היקפה האמיתי של התופעה. בכך היא מותירה עשרות אלפים ללא מענה. זוהי בדיוק הקרקע הפורייה להתפתחות הדור השני של הטראומה. עשרות אלפים יולידו מאות אלפים - במדינה של פחות מ-8 מיליון איש, זהו אחוז גבוה במיוחד.
כדי שהטראומה האישית של רבים מקרבנו, תתמוסס - נדרשת לקיחת אחריות אוניברסלית על ההתרחשות הזאת (קהילתית ולאומית) או במילים אחרות - מישהו צריך להתעורר שם למעלה, ומהר.
הכותבת הינה פסיכואנליטקאית, מקימת מיזם אנליטיקאים מסייעים לטיפול נפשי במשפחות הנפגעים והחטופים. תשתתף הבוקר (רביעי) בכנס "חטופים - שאלה של מחיר?" של "החברים של רון ארד" והקריה האקדמית אונו