התמונות של הילדים שלנו שנחטפו לא משאירים עין אחת יבשה, אבל גם מעוררים המון זעם על תינוקות, פעוטות ובני נוער שנחטפו לשבי החמאס ושהו שם מעל 50 יום. הרוע האנושי של הטבח בעוטף באותה שבת שחורה, לא פסח על הילדים הקטנים.
אין צורך אולי להזכיר את אביגיל עידן שנחטפה והוחזרה אחרי 51 ימים, שהוריה רועי וסמדר נרצחו בביתם, ואחיה מיכאל בן ה-9 ועמליה בת ה-6 הסתתרו בארון בממ"ד 14 שעות וניצלו, שהיא אולי הסמל של המצב הזה ושל סיפורי הילדים החטופים. אבל היא לא לבדה. המתקפה הרצחנית על ישובי העוטף השאירה 20 ילדים נוספים יתומים מאב ואם, וגם כאלה שאחד מהוריהם נרצח והשני בשבי, שכעת יעברו לטיפולן המסור של המשפחה הקרובה, ובמקרים רבים לידיהם של הסבים והסבתות. וזה הולך להיות מורכב.
"לפני שאנחנו נוגעים בחלקים הקשים, חשוב לזכור שאחד הדברים הטובים בישראל, הוא הערך המשפחתי והקשרים של משפחות רחבות יותר. אלו קשרים מאוד נוכחים ולילדים האלה שעברו במצבים הקשים והקיצונים האלה, שלפעמים משפחות שלמות נמחקו, עדיין יש דמויות מוכרות שיכולות לקבל את פניהן בחיוך", ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית, באוניברסיטת תל אביב.
היא מדגישה כי "לילדים קטנים אין גבול למספר הקשרים הקרובים שהם יכלים ליצור וילדים ישראלים יש קשרים כאלה גם עם דודים, חברים של ההורים, סבא וסבתא. אז במובן הזה יש להם דמויות התקשרות והם לא מוקפים בזרים".
אתגר משפחתי גדול מאוד
ובחזרה למורכבות והקושי של החיים בכלל, והתקופה האחרונה בפרט: "המשפחות הללו מתמודדות עם אתגרים מאוד גדולים, כי זה לא רק ילד שעבר טראומה והתמודד עם אובדן, אלא המשפחה עצמה מתמודדת עם אבל מאוד קשה", מסבירה ד"ר גוטמן. "החיים שלהם התהפכו, לא רק כי איבדו בן משפחה, שזו חוויה איומה, אלא הם איבדו גם את הבית שלהם, את הביטחון שלהם במוסדות המדינה ועברו בעצמם טראומה קשה וסכנה אמיתית לחייהם".
הסטרס של התקופה בשבי הוא סטרס איום גם על בני המשפחה החופשיים לכאורה, ומחקרים מראים שבני משפחה של שבויים חווים יותר מחלות של לחץ, והעומס הנפשי עליהם הוא גדול מאוד. "האנשים האלה בעצם לא ידעו מה מצב היקרים להם בשום שלב, וזה עינוי שנמשך 50 יום ויותר. אז הם בעצמם מאוד מתקשים ומתמודדים עם טראומה מאוד משמעותית", אומרת ד"ר גוטמן.
בנוסף לזה , לקבל ילד קטן לחיים שלך זה בעצמו תהליך שהוא שונה לגמרי מהשגרה המוכרת. אם בהורות רגילה אנחנו מדברים על 9 חודשי הריון וכמובן הרבה לפני. פה זה לא הסדר הנכון של הדברים שסבא וסבתא מגדלים פעוט, וזה כרוך בהרבה הסתגלויות והתאמות שאינם מובנים מאליהם. "ללמד לרכוב על אופנים, לקחת לחיסונים או להכניס לביה"ס זה אחרת כשאתה בעצמך עם בעיות לחץ דם או בעיות במפרקים. לסבים וסבתות יש עבודה וחיים רגילים שעוברים שינוי דרמטי. וזה ילד שצריך הרבה מאוד סובלנות, תשומת לב ועזרה".
"מה שקורה במקרים שאנחנו רואים, זה שבעצם צריך ביום אחד לקום. זו טרנספורמציה מאוד מהירה וחדה אצל אנשים שמתמודדים בעצמם עם קושי נוראי והם לא יכולים לחזור לשגרה של עצמם. השגרה, שהיא כוח חזק וחיובי נלקחת מהם, ויחד עם זאת יש משהו באפשרות של איזשהו תיקון והקלה על אשמת הניצול, או תחושת האשם של הורים שאיבדו בן או אח ורדופים על ידי ההרגשה הקשה שהם לא הגנו, והם יכולים לעשו את זה עכשיו בנכד, יש לזה תחושה מחזקת ומשחררת. זה יכול למנוע תופעות של עצב ודיכאון".
יש גם נחמה גדולה
אבל לתהליך הקשה מאוד והבלתי נתפס, יכולים להיות כוחות של ריפוי עבור המשפחה. "אנחנו יודעים שאנשים שאיבדו קרוב משפחה שיש לו ילדים, זה משהו שמשפר את ההתמודדות שלהם ומהווה גורם מגן מפני תסמינים פסיכיאטרים. יש משהו בגידול של הילדים שגם נותן לך תפקיד, תחושת אחריות ושליטה, וגם נותן עוגן לעתיד. ואם יש ילד, הוא נושא את שמך וערכיך. וזה משהו שעוזר להתמודד עם שבריריות החיים, ונותן תקווה, שהשתיל הזה יגדל להיות עץ, ואנחנו מטפחים אותו עכשיו.
גידול ילד תורם ערכית ומשמעותית, וספציפית יש הרבה נחמה בלראות את החיוך של הילד שלך מרוח על פניו של בנו או בתו, ולהרגיש שחלק ממנו עדיין נותר", אומרת ד"ר גוטמן.
ד"ר גוטמן מדגישה כי "התפקיד של הקהילה בלנסות לקבל את המשפחות המאמצות האלה הוא מאוד חשוב. זה מתחיל בלעזור להם להתאקלם ועד לצרף אותם לכל קבוצות הווטסאפ הרלבנטיות לילדים. הקהילה צריכה לעזור למשפחות האלה, גם אם הקהילה מפורקת, זה משהו שיכול לתת כוח. אנחנו הרי כבר יודעים שמי שנותן, נעזר לא פחות ממי שמקבל. ואולי אף יותר".