אחרי שהפציעות טופלו: כל הדרכים שימנעו הופעת צלקת

מאז אירועי השבת השחורה ב-7 באוקטובר, אנחנו רואים במרפאות שלנו עשרות פצועים, שעברו טיפול ראשוני בבתי החולים והשתחררו. מדובר בעיקר בצעירים שהיו במסיבה לייד קיבוץ רעים, אבל גם בחיילים. כולם הגיעו לחדרי המיון עם רסיסים, פצעי ירי או כוויות קלות, ששוחררו ובצדק, כי עיקר תשומת הלב בבתי החולים ניתנת בימים אלו היא לפצועים קשה.

חשיבות הטיפול ברסיסים הוא במניעת זיהומים ובמניעת צלקות. יש מונח רפואי שנקראה קעקוע טראומתי, מצב בו מתחת לתת העור, בשכבה השטחית, מצטבר לכלוך. זה יכול להיות אספלט, כתוצאה משפשוף, רסיסי קליעים, או רסיסי בטון, שחדרו לפנים או לגוף.

יש חשיבות עליונה בסילוק הרסיסים האלה עם פינצטה, צריך ממש "לדוג" אותם אחד אחד, ולנקות את הפצע כדי למנוע התמזגות הרסיסים עם הרקמה שסביבם והפיכתם לצלקת או לקעקוע או לפיגמנטציה קבועים, בעיקר באזורי הפנים והצוואר אבל גם גם בשאר חלקי הגוף.

גם הטיפול המהיר בכוויות במקומות שונים בגוף חשוב על מנת שלא יישארו צלקות משמעותיות. אצלנו טיפלנו גם בפצעים פתוחים. את הפצעים האלה ניקינו ותפרנו שוב כדי להקטין את הצלקות. בכדי לנסות ולמזער צלקות עתידיות, יש לטפל בפצעים מוקדם ככל האפשר.

צלקות נחשבות לאחד הסיבוכים השכיחים ביותר ברפואה. כשאומרים צלקת, מתכוונים לסימן ויזואלי על העור באזור שסבל מטראומה מקומית בעקבות חתך, כוויה, ניתוח ולצערינו בימים אלה מדובר בעיקר בפצעי ירי וברסיסים. לרקמה הצלקתית מראה שונה מזה של העור הסמוך לאזור הצלקת. העור באזור המצולק הוא בדרך כלל עבה וגס יותר, והוא בעל גוון כהה יותר מגוון העור. לעיתים קרובות מטופלים יתלוננו גם על גרד באזור הצלקת או כאב מתמשך.

היווצרות צלקת היא תגובה פיזיולוגית לרקמה פגועה וניסיון של הגוף להחזיר את שלמות הרקמה ואת חוזקה. בנסיבות רגילות, חולפים כשישה שבועות עד שרקמת הצלקת מקבלת כ-80% מעוצמת העור המלאה, וכשנה עד שהצלקת משלימה את הבשלתה. במהלך כל אותה תקופה תאי צלקת מקיימים אינטראקציה על מנת לייצר שינויים ביולוגיים המעניקים לצלקת הסופית את המאפיינים המיוחדים שלה.

מראה הצלקת נובע מ"שפיכה" של חומרי הדבקה שמפריש הגוף לאחר פציעה. הרצון של הגוף הוא תמיד להגן בכיסוי פצע פתוח, על מנת למנוע חדירה של חיידקים לגוף. חומרי ההדבקה האלו, כמו גם הפרעה בהעברת קולגן לאזור הפגוע - הם אלו שיוצרים למעשה את מה שאנחנו רואים כצלקת.

צלקות יופיעו יותר אצל בעלי גוון עור כהה, כמו גם אצל כאלו הסובלים ממחלות גנטיות, הקשורות לייצור הקולגן בגוף. צלקות, בעיקר אלו הבולטות והפחות "יפות", יופיעו גם כתוצאה מטיפול מהיר או רשלני בתפירה של פצע, כמו למשל במקרים בהם הטיפול הראשוני ניתן בשטח ללא תנאים סטריליים נאותים, שעשויים לגרום לזיהום הפצע, דבר שיפגע בתהליך הריפוי שלו.

1. רקמה צלקתית נורמלית: צלקת שעברה ריפוי מיטבי והיא כמעט בלתי נראית על העור.
2. רקמה צלקתית אטרופית: מופיעה בדרך-כלל כאשר סיבי הקולגן והשרירים באזור נפגעו. המראה שלה שקוע ורקמת העור דקה ועדינה. בדרך-כלל מדובר בצלקות לאחר אקנה.
3. רקמה צלקתית היפרטרופית: כאשר הצלקת גדולה, פחות אלסטית, מוגבהת, אדומה ורגישה או כואבת.
4. צלקת קלואידית: כאשר הצלקת סגולה, קשה, רחבה יותר ומשגשגת עם הזמן, הרבה מעבר לגבולות האזור הפגוע, מהסיבה שהעור ממשיך לייצר סיבי קולגן לאזור הצלקת. לרוב יתלווה למצב זה גרד מקומי מעיק.

ריפוי צלקת מבוסס על שילובים של מספר טיפולים. הטיפול המיטבי בצלקת מתחיל בניסיון למנוע את התהוותה מיד לאחר הטראומה, הפציעה או הניתוח. במקרים רבים, טיפול ראשוני זה הוא שיקבע את סוג הצלקת שתיוותר על העור.

חיתוך מחדש של הצלקת: לעיתים יעדיף הרופא המטפל בצלקת לפתוח את הפצע שיצר את הצלקת ולבצע את התפירה מחדש. הליך זה ייבחר אם התפירה הראשונית לא היתה טובה מספיק, בין אם בוצעה בתנאים קשים, במהירות, או על-ידי גורם שאינו מיומן דיו. לאחר פתיחת האזור, יונחו יריעות סיליקון ובמידת הצורך יוזרקו סטרואידים - להחלמה מחודשת ויפה יותר של האזור הפגוע.

מתן טיפול אנטיביוטי: במקרה של צלקת עם זיהום. לאחר הטיפול האנטיביוטי יוחלט על המשך טיפול בהתאם למצב.

הזרקת סטרואידים: טיפול זה יגרום להפרעת תהליך הייצור של רקמות החיבור באזור המצולק, נסיגת הרקמה המצולקת, והתרככות רקמות העור באזור וריכוך קצוות הצלקת. תגובה טובה של העור תביא להקטנת הרקמה הצלקתית וריכוך המראה.

הזרקה של חומצה היאלרונית: למרות שהשימוש השכיח בחומצה היאלרונית הוא למילוי קמטים או אזורים שקועים בפנים, הזרקה מקומית שלו לצלקות מסוימות עשוי לשפר את המראה שלהן.

הזרקה של חומרים ביו סטימיולטורים: הזרקת חומרים המעודדים ייצור ביולוגי של יחידות הבניין של רקמת העור, קולגן ואלסטין, המעבים את בסיס הצלקת ומייצרים רקמת עור אחידה יותר למראה (מבוסס חומצה היאלורונית, קלציום או חומצה לקטית).

טיפול אימונומודולטורי: הזרקת חומר כימותרפי מיוחד לאזור הצלקת, במינונים זעירים, כדי לחסום את המנגנון החיסוני באזור הפגוע, במטרה למנוע שגשוג הצלקת.

חבישת לחץ: בדרך-כלל במקרים של צלקות נרחבות בכל הגוף, בעיקר אחרי כוויות. הלחץ על האזור הפגוע מונע שגשוש וגדילה של הצלקת. מומלץ להתחיל בטיפול בסמוך כמה שיותר להיווצרות הרקמה הצלקתית.

קריותרפיה: שימוש במחטי קור להזרקת חנקן נוזלי אל הרקמה המצולקת. טיפול זה גורם להרס של רקמת הצלקת, אולם מבלי להזיק לרקמות הבריאות שסביבה. כאשר הטיפול מצליח, הרקמה הצלקתית מתכווצת.

שימוש בלייזר: קיימים מספר טיפולים בלייזר, כאשר הרעיון המרכזי הוא לצמצם את זרימת הדם אל האזור המטופל, מה שמשפיע על הפחתת הגרד ואף על הפיכתן של צלקות אדמומיות לבהירות יותר. כמו כן ניתן לטפל ברכיב הפיגמנטי של הצלקת, בעומק או הגובה של הצלקת על ידי שיוף או עיבוי את הקולגן אשר ישפר את הטקסטורה מסביב לצלקת.

ניתוח לתיקון צלקות: קיימות מספר אופציות ניתוחיות לתיקון או העלמה של צלקות. הליך כירורגי זה יכול להתבצע גם בצלקות ישנות, אולם לא ניתן להבטיח את התוצאה הסופית שתתקבל.

חשוב לציין שהצלחת הטיפול בצלקות יכול להגיע לכ-70-80 אחוז, אולם לא ניתן לחזות אילו מהטיפולים יועילו. לעיתים קרובות, ישולבו מספר טיפולים עד להגעה לתוצאה הרצויה.

הכותבים: פרופ' אייל וינקלר , וינקלר קליניק , מומחה בכירורגיה פלסטית ואסתטית; ד"ר ראול אספרזה, מומחה ממקסיקו בכירורגיה פלסטית, אסתטית ושיקומית