איך לנצח את הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס: התרגיל הפסיכולוגי שעובד

אחד מהדברים הקשים ביותר לכל אחד מבני האדם הוא מוות של מישהו קרוב. על כך אין ספק. יש האומרים כי לא לדעת מה עלה בגורלו של יקירך קשה הרבה יותר. למעשה, אין נחמה למותו של מישהו יקר והפסיכולוגיה האנושית מתגברת על הגעגועים על ידי הפיכת הזיכרון החיצוני של החי והנפטר לזיכרון פנימי שחי בתוך בני המשפחה והחברים הנותרים.

אלא שחוסר הוודאות במקרה של נעדרים וחטופים מונעת הפנמה של הזיכרון. לכך אחראית האפשרות שיקירנו עדיין חי.

בנוסף לסבל הנובע מחוסר הרזולוציה שנובע מחוסר האפשרות להפנים את הזיכרון, חוסר הוודאות עצמו הוא מקור אדיר של סבל. ידוע שזמן ההמתנה לקבלת תשובות לבדיקות רפואיות, יכול להיות קשה בהרבה מקבלת הבשורה, כשקיימת המחלה ושיש צורך להתחיל בטיפולים. דוגמא קיצונית לכך היא שלאחר גילוי האיידס במאה שעברה, רבים מאלה שהתנסו בהמתנה לתוצאות הבדיקה, סבלו כל כך, שהיו רבים שהעדיפו להימנע לגמרי ממין ובלבד שלא לחוות את הסבל הזה שוב. אצל אנשים מסוימים, הכאב שבאהבה נובע מחוסר הוודאות שנוצר בין תקווה וחוסר בטחון שהקשר יתקיים.

רבבות אנשים בישראל נמצאים בימים אלה בסיטואציה הזו בדיוק. יש מאות גופות שהושחתו עד בלי היכר, כך שלא ניתן לבשר למשפחות שיקיריהם אינם חטופים או מתים וחשוב לומר כי ידיעה שאהובם מת, איומה ככל שתהיה, קלה יותר מאי הוודאות. אי ודאות שולטת גם בין קרובי משפחת החטופים, גם אם הם ראו את קרוביהם נחטפים לעזה באותה שבת שחורה ב-7 באוקטובר, אין אפשרות לדעת מה עלה בגורלם מאז. האם הם עדיין בין החיים? היכן הם נמצאים? באילו תנאים הם מוחזקים? האם חלילה מתייחסים אליהם באופן לא נאות? ועוד אין ספור שאלות מייסרות.

כולנו נחשפנו לקמפיין של אביגיל הקטנה בת ה-3 מכפר עזה, ששני הוריה נרצחו, והיא נחטפה לעזה ונמצאת שם ללא הורים וללא משפחה. חוסר הוודאות לגבי אביגיל הקטנה זועק לשמיים - מה קורה איתה? מי נמצא שם איתה? מי עוזר לה? מי מלטף ומרגיע אותה? מי מנגב לה את הדמעות? מי עוזר לה להירדם? המצב הוא בלתי נסבל ולא ניתן לעיכול.

חוסר ודאות מותיר ואקום אליו מתקבצות שאלות מדאיגות רבות, כשהתשובות להן גורמות לחרדה איומה, שלעיתים היא אף משתקת. החרדה היא מנגנון הישרדותי אוטומטי המייצר ודאות מדומיינת.

על כן, אני רוצה להציע דרך אקטיבית מול האימה שהחרדה מביאה עמה, דרך שיכולה להקל אפילו במעט מבחינה רגשית. התרגיל הפסיכולוגי בנוי על גישה התנהגותית-קוגניטיבית (CBT) ולכן זהו תרגיל שיש ליישם בחיי היום-יום, בוודאי בתקופה זו של חוסר ודאות. המטרה שלו היא לסייע לתחושת יציבות שכל כך חסרה כרגע, לתת תחושת ודאות במה שניתן. התרגיל הינו חלק משיטה שיכולה להחזיר את תחושת השליטה לרגעי החרדה והפחד.

מדובר בשיטת קפד"ן - קרקוע, פעילות, דמיון מודרך ונרמול מחשבות. אמנם כל שלב משלים את הבא אחריו, אך במקרה של החוסר ודאות ומתח נוראי מומלץ להתמקד ולחזור כל העת על השלב הראשון והחשוב ביותר וזהו הקרקוע.

• מה עובר לי בראש?
• מה אני יודע באמת?
• האם אני חושש ממשהו רע?
• האם יתכן שהמצב לא כל כך רע?
• האם ייתכן שהמצב טוב בהרבה?
• אם מדובר בשמועה: האם היא מגיעה ממקור מהימן (אם אתם לא בטוחים - סביר שהתשובה היא לא)
• האם למקור השמועה כוונות טובות (אם אתם לא בטוחים - סביר שהתשובה היא לא)
• האם יש מקור מהימן נוסף שהקרוב שלנו בחיים, כי ראיתי תיעוד שלו או שלה הולכים על רגליהם? שהיא הולכת על הרגליים? (אם אתם לא בטוחים - גם כאן, סביר שהתשובה היא לא)

המטרה בשאלות אלו היא לקחת את כל המחשבות שיש לכם בראש בתוך ים חוסר הוודאות שאתם נמצאים בו ולזקק מתוכו את המציאות כפי שהיא. הרי ברור שאין לכם שליטה כרגע על מה שקורה עם יקיריכם שנמצאים בשבי, אבל אתם כן יכולים לשלוט על המידע כפי שהוא ידוע לכם ולהימנע ממידע ספק שקרי ספק שמועתי.

השקרים יכולים להיות עצמאיים, כשהתשובה היא תמיד לכיוון שאנחנו לא רוצים לחשוב עליו כלל, ואז עולה השאלה - האם אני רואה את המצב בצורה שלילית, והאם יתכן שהמצב חיובי יותר?

כל פעם שאתם מרגישים שאותן מחשבות שליליות נמצאות בראשכן, מיד תשאלו את עצמכם האם יתכן שהמצב חיובי יותר? בכל פעם שיש שמועות, ויש הרבה, אלו בדיוק הכלים בהם משתמש החמאס בלוחמה הפסיכולגית שלו כלפינו, יש לבחון את המקור של שמועות אלו, את מהימנות המקור ותמיד לנסות להצליב עם מקור מהימן נוסף. אני בטוח שאתם כבר יודעים מאיפה תקבלו את המידע המהימן ביותר.

אין ספק שהמציאות שלכם היא בלתי נתפסת, חוסר הוודאות מנהל אתכם לאורך כל היום, אבל תנסו בין לבין לקחת לעצמכם את הזמן לעבוד על עצמכם, ובכך להמשיך להתמקד במטרה החשובה מכל - להחזיר את קרוביכם הביתה, אל כולנו.


ד"ר ניר עישר הוא מייסד מכון פסגות, מנהל רפואי מומחה ומדריך בטיפול קוגנטיבי התנהגותי