השבוע הגיע גבר צעיר לאחד ממרכזי השיקום במרכז הארץ, ללא הפנייה מרופא, ותוך שהוא מהסס האם הגיע למקום הנכון, הוא אמר שבא לבקש עזרה. הוא לוחם מילואים, וכאשר שמע שקורה משהו קשה בדרום הוא יצא מיוזמתו להילחם במחבלים. הוא נפצע מקליע ברגלו ופונה למיון. במיון הוא הוגדר כפצוע קל, טופל כראוי ושוחרר לביתו. בפועל, הרגל מוגבלת מאוד בתפקוד, וזה משפיע על כל היומיום שלו - קשה לו ללכת, הוא לא מצליח להתלבש לבד, וכן הלאה. גם הכאבים עזים ואינם נותנים מנוח. ומעל הכל - המראות הקשים והתחושה של עמידה אל מול אכזריות איומה ומאורגנת היטב, אינם מרפים ממנו.
באותו היום ממש הגיע אדם נוסף - גם הוא היה קרוב יחסית להתרחשויות, וגם הוא יצא מיוזמתו לסייע. מחבלי חמאס תפסו אותו וניסו לחטוף אותו לעזה, אך בטרם הם הצליחו לחצות את הגבול הגיעו כוחות ישראליים ונלחמו במחבלים. במהלך חילופי האש הוא ספג פציעת ירי ברגלו, אך חולץ מידי המחבלים. גם הוא פונה למיון, הוגדר כפצוע קל, טופל ושוחרר. גם לו לקח הרבה זמן להבין שהוא סובל מפגיעה פיזית, תפקודית ורגשית שמחייבת טיפול מקיף.
מקרים כאלו הם נדירים ואינם נדירים.
הם אינם נדירים, כי במסגרת העומס הבלתי נתפס שהיה על חדרי המיון בדרום, ברור שלא ניתן היה להעריך מי מהפצועים הקלים לכאורה יסבול בכל זאת מפגיעה תפקודית משמעותית, ובוודאי שלא ניתן היה להעריך את מידת הנזק הנפשי. ולכן, לצערנו, ברור לנו שיש כנראה עוד רבים שלא אותרו באותה שבת קשה. הם נדירים, כי מעט מאוד אנשים יצליחו להגיע להכרה שהם זקוקים לעזרה מקצועית, יאזרו עוז לבקש אותה, וגם יגיעו למקום הנכון לקבל אותה.
אירועי השבעה באוקטובר הכניסו באופן מיידי לפעולה את מערכת הבריאות הישראלית. ראשונים נכנסו לתמונה חדרי המיון וחדרי הטראומה. בתוך יממה אחת הגיעו מאות פצועים לחדרי המיון בברזילי ובסורוקה, ועוד רבים פוזרו ביתר בתי החולים ברחבי הארץ. פצועים רבים הובהלו לחדרי הניתוח, עוד ועוד חדרי ניתוח נפתחו, והמחלקות לטיפול נמרץ נגדשו.
ברגעים אלו המערכת עובדת נגד השעון, כל דקה יכולה להכריע לחיים או למוות. צוותי רפואה נוספים הוזעקו מהבית, ורצו מפצוע לפצוע במלחמה על הצלת החיים. אלו שעות דרמטיות, עם הרבה הירואיקה של אנשי הרפואה.
מכאן הפצועים מגיעים למחלקות המנתחות, ולאחר זמן קצר בו מתייצב מצבם - עוברים לשיקום. כאן, אצלנו בשיקום, הם מגלים שלמרות שהם פצועים הם נדרשים לעבוד, לעבוד קשה ולהזיע. כאן הם חוזרים להיות לוחמים: כל צעד הוא מאבק, כל תנועה של היד היא יעד שצריך לכבוש. הקרבות ארוכים ומתישים - להתלבש זה קרב, להתקלח זה קרב, ואפילו ללכת לשירותים. קרב של ממש עם הגוף.
בשיקום אנחנו עובדים בשקט, בלי דרמות ובלי אדרנלין, בלי תרועות ובלי חצוצרות. ועם זאת - גבורה דווקא יש כאן, ובכמויות אדירות. לא שלנו, הצוותים הרפואיים, הגיבורים הפעם הם המטופלים שלנו. גיבורי על. במלחמה הסיזיפית על כל מה שתמיד היה בעינינו מובן מאליו, כל תפקוד חדש שהושג, וכל יכולת חדשה שנרכשה בעמל וביזע - הם ניצחון מתוק.
ובתוך כל זה, הנפש - מה איתה? הנפש צריכה להתמודד עם הגוף שכשל, עם התלות בזולת ועם המאמץ הסיזיפי להשתקם. והיא גם נושאת בתוכה את המראות, ואת חווית האימה מהתופת הנוראה. ובמקרים רבים גם את האובדן של אח או אחות או חבר קרוב, או את הדאגה ליקרים שנחטפו לעזה.
הטיפול השיקומי הוא תמיד טיפול הוליסטי אשר מאגד בתוכו התייחסות מעמיקה לאתגרים המוטוריים, התפקודיים, הקוגניטיביים, אבל גם הרגשיים. הצוות השיקומי הוא צוות רב-תחומי, הכולל בתוכו פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, עבודה סוציאלית, קלינאות תקשורת, פסיכולוגיה שיקומית, תזונה, סיעוד ורפואה.
בעקבות האירועים הקשים מערך השיקום התגייס באופן מיידי. על אף החסר הכרוני במיטות שיקום בארץ, הוכנו במהירות מיטות אשפוז נוספות לקליטת כלל הפצועים הזקוקים לשיקום. מחלקות השיקום בכל רחבי הארץ הורחבו, והוקצו מיטות נוספות לשיקום. הפריסה הארצית חשובה - תהליך השיקום הוא ממושך, והקרבה לבית יכולה להקל על בני המשפחה והחברים של הפצוע, ולמנוע שחיקה מיותרת, שתבוא על חשבון התמיכה הכל-כך חשובה שלהם בפצוע.
תהליך השיקום הוא ארוך ורב שלבי. לאחר השיקום הראשוני שניתן באשפוז, לרוב יש צורך בהמשך טיפולי שיקום אינטנסיביים, אך כבר ניתן לאפשר למטופל ללון בביתו. השלב הזה בשיקום יכול להימשך חודשים רבים, ולכן גם כאן הקירבה הביתה חשובה ביותר.
בעוד שלעומס על מחלקות האשפוז נערכו במהירות ובצורה יעילה, הרחבת השירות של אשפוזי יום שיקומיים היא אתגר שעדיין עומד לפתחו של משרד הבריאות. יש להוסיף תקנים למרכזי שיקום יום בפריסה ארצית בהקדם.
גם בימי שגרה, לא תמיד מפנים לשיקום כשצריך
כאשר המטופל מגיע לאשפוז יום שיקומי, בכל יום מצפה לו תוכנית אימונים מותאמת אישית, ודרישה לתרגל גם בבית. כעת הוא יתחיל להתמודד עם הקשיים שצצים בסביבה הטבעית והיומיומית, הרחק מהחממה של מחלקת השיקום, וזה האתגר האמיתי.
כחלק מתפיסת העולם השיקומית, הטיפול נתפר באופן אישי לכל מטופל - אנחנו משתדלים למצוא מענה לאתגרים העולים מתוך עולמו הייחודי של כל אחד, בהתאם לצרכים האישיים, המשפחתיים והתעסוקתיים שלו. המטרה היא לעזור לאדם לבנות מחדש את מקומו בכל מעגלי חייו - כהורה, כבן זוג, כאזרח תורם בחברה, ועוד.
ככל שתהליך השיקום מתקדם, הוא מפסיק בהדרגה להיות המוקד המרכזי בחייו של המשתקם, ואת מקומו תופסים החיים עצמם, בכל מאודם.
חשוב להדגיש שגם בימים של שגרה, לא תמיד המערכת מפנה אנשים שזקוקים לשיקום לטיפול המתאים. ולא תמיד באשמתה. קחו לדוגמא איש שעבר אירוע מוחי, ויש לו חולשה בפלג גוף שמאל, אבל לא שיתוק קשה. כבר ביום השני הוא הצליח להתהלך קצת במחלקה עם הליכון, היד לא כל כך מתפקדת אבל ממילא זו יד שמאל אז הוא חשב שהוא יסתדר. על הקושי בשליטה על הסוגרים והירידה בתפקוד המיני הוא התבייש לספר לרופא. אמנם המשפחה שמה לב שהוא גם קצת שוכח דברים ולפעמים מתבלבל, אבל בהתחלה הם חשבו שזה רק סוג של תגובה רגשית שתיכף תחלוף, ואחר-כך הם פשוט לא ידעו איך להגיד את זה בלי שזה יבייש אותו.
כך, אדם עם חסר תפקודי בכל כך הרבה תחומים פשוט התפספס. אדם כזה אולי לא צריך שיקום באשפוז מלא, אבל הוא זקוק לשיקום רב תחומי ואינטנסיבי, והמסגרת הנכונה עבורו היא אשפוז יום שיקומי.
תחום השיקום הוא תחום קטן ברפואה. רבים לא מכירים אותו ולא מבינים במה הוא מטפל, וכך אנשים רבים פשוט הולכים לאיבוד ולא מוצאים את דרכם לטיפול שהם כל כך זקוקים לו.
רפואת השיקום אינה מצילה חיים, אבל היא יכולה לעזור לחיים לשוב להיות ראויים ובעלי ערך, מלאים ומספקים. אם אתם או מישהו שיקר לכם חווים ירידה תפקודית, אל תוותרו! אל תחשבו ש"ככה זה" או ש"אין מה לעשות". יש הרבה מה לעשות ואנחנו כאן בשביל לעזור. פנו לרופא/ת המשפחה שלכם, או למרכז השיקומי שסמוך למקום מגוריכם, ונשמח לסייע.
ד''ר אורנה רחמים-כ''ץ היא מנהלת מכון השיקום בבית החולים שמואל הרופא בבאר יעקב