בהריון בחודש תשיעי כשמחבלים מסביב: הנס הכפול של ענבר ממפלסים

בשבת ה-7 באוקטובר, הקפיצו האזעקות את ענבר רייז ממיטתה בבית המשפחה בקיבוץ מפלסים. בעלה דולב ושני ילדיהם הקטנים - שקד בן החמש וחצי וגפן בת השלוש - בילו את הלילה, יחד עם עוד כ-20 משפחות, בקמפינג בחורשת זיתים סמוכה לקיבוץ. ענבר, אז בתחילת החודש התשיעי להריונה, לא נשארה ללון איתם באוהל.

"נלחצתי כמובן", היא אומרת, "הקיבוץ שלנו ממוקם במרחק של 1.3 ק"מ מרצועת עזה. אבל הילדים שלנו נולדו לשגרה של אזעקות וירי רקטות, ועד אותה שבת זה היה התרחיש היחיד שיכולנו להעלות בדעתנו. לא יכולנו לדמיין את מה שקרה בהמשך אותו יום".

על מאורעות השבת השחורה, והמסע המטלטל שעוברת המשפחה מאז, מספרת לנו ענבר שעות ספורות לפני ברית המילה של בנה דקל, שנולד לפני לפני 12 יום במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. הברית מתקיימת הכי רחוק מהמתוכנן - בבית המלון דן אכדיה בהרצליה, שם שוהה המשפחה בחודש האחרון. דקל הוא התינוק החמישי שנולד בחודש האחרון למפוני מפלסים.

"התעוררתי בבהלה ב-6:30 בבוקר למבול של אזעקות", משחזרת ענבר. "צלצלתי מיד לדולב, והוא אמר שעד שהאזעקות יפסיקו הם יישארו באוהל, ואז יחזרו כמה שיותר מהר הביתה. שלחתי למשה קפלן, הרבש"צ של כיתת הכוננות שלנו, הודעה שיש בחורשה אנשים בדרך חזרה ושישאיר את השער פתוח.

"דולב והילדים עלו על רכב של אחד החברים, וממש לפני שהגיעו לשער נפלה רקטה כמה מטרים לפניהם. הם נכנסו למרחב המוגן הראשון בקיבוץ, מרחק 300 מטרים מהבית שלנו, וחיכו שם. כמה דקות לאחר מכן קיבלנו הודעה בווטסאפ שיש חשש לחדירת מחבלים.

"דולב אמר לי שהם לא יכולים לצאת, כי עוד היו אזעקות ונפילות. ישבתי בבית חסרת אונים, עם דופק בשמיים. הרגשתי שהזמן לא זז. ברגע של הפוגה באזעקות, שכן שלנו רץ אליהם, והוא, עם גפן בזרועותיו, ודולב עם שקד טסו לבית שלנו. השעה הייתה 7:30 בערך. נעלנו במהירות כל מה שאפשר לנעול, ונכנסנו לממ"ד".

בשעות הארוכות הבאות שיחקו ההורים עם שני הילדים וניסו להסיח את תשומת לבם מהקולות בחוץ. "בשמונה בבוקר קרסה התקשורת בקיבוץ. לא ידענו מה קורה, אבל הבנו שקורה משהו רע. במשך חמש-שש שעות רצופות שמענו יריות, צעקות והדי פיצוצים. לא יכולנו להעריך כמה זה קרוב אלינו. מדי פעם הצצנו החוצה וראינו אנשים רצים בשביל. רצינו להאמין שאלה הכוחות שלנו.

"בדרך כלל שער הכניסה לקיבוץ פתוח בשבת. כשהסתכלנו במצלמות האבטחה, כמה דקות לפני שהזוועה התחילה, השער נפתח ונסגר מעצמו כמה פעמים - ואז נסגר סופית. זה היה המזל הגדול של מפלסים. כשהמחבלים הגיעו עם הטנדרים והאופנועים, השער היה סגור.

"אמנם כ-25 מחבלים פוצצו את שער הכניסה להולכי רגל והצליחו לחדור לקיבוץ, אבל חברי כיתת הכוננות המדהימים שלנו, יחד עם כמה לוחמים שהיו בחופשה בבית, נלחמו מולם בגבורה עד שהגיעו כוחות ימ"מ ואחר כך הצבא - וכולם חוסלו. בזכותם, ולמזלנו, לא היו במפלסים אבידות בנפש. לחברי הקיבוץ השכן שלנו, כפר עזה, לא היה אותו מזל, ואנחנו כואבים ושבורים יחד איתם".

בשעות אחר הצהריים המאוחרות עברו חברי כיתת הכוננות בין הבתים, והודיעו לנצורים שהם בסריקות אחרונות וכנראה כבר אין יותר מחבלים בקיבוץ. "באותו רגע - בהרבה אומץ וגם בהרבה טמטום - החלטנו לברוח", מספרת ענבר.

"ארזתי במהירות בגדים בכמה תיקים, ודולב רץ להביא את המכונית. עזבנו יחד עם עוד כמה משפחות, אבל לא יכולנו לדמיין את הזוועות שאנחנו הולכים לראות בדרך. כבר ביציאה מהשער ראינו את גופות המתים, את הרכבים השרופים בצידי הכביש, את ההרס והכאוס הנוראים. היינו בהלם. לא הבנו כמה סיכון לקחנו על עצמנו, כי לא היינו מודעים לכך שבאזור יש עדיין מחבלים רבים. רק כשהגענו צפונה, התחלנו לקלוט את גודל האסון. ואז, רק אז, פשוט התפרקנו".

בשבוע הראשון שהתה המשפחה עם חלק מקהילת המפונים ממפלסים במלון בנתניה. מאז הם גרים בחדר קטן במלון בהרצליה, יחד עם המשפחה המורחבת וכ-600 חברים נוספים מהקיבוץ, מנסים ליצור שגרה של נורמליות בימים שבהם אין שום דבר נורמלי.

"פתחו במלון מסגרות לילדים, עם הגננות שלהם", מספרת ענבר, "וגם מצאו פתרונות לילדי בית הספר והתיכון". היא עצמה, למרות ההיריון המתקדם, המשיכה בעבודתה כחברה בצוות התרבות וההווי של הקיבוץ. "למעשה, הקמנו כאן בחודש האחרון מעין קיבוץ קטן".

ארבעה שבועות חלפו, ומועד הלידה התקרב. "לפי הערכת המשקל, העובר שלי היה גדול", מספרת ענבר. "ביום רביעי שעבר הגעתי, די מוצפת חרדה, לבית החולים מאיר. לא היו לי צירים, ובחצות הוחלט לזרז את הלידה. דולב היה איתי, ולצידו שתי המיילדות הנפלאות, מיכל רונן ודנה עתיר, שדאגו, הרגיעו, וגם הצליחו להצחיק אותי. אפילו הביאו מטפלת בשיאצו כדי להקל עליי. בתשע בבוקר דקל נולד. זו הייתה לידה קסומה. הלידה היפה ביותר שיכולתי לבקש לעצמי".

ענבר כבר חזרה למלון. "הלחיץ אותי לחזור עם תינוק - בכל זאת, אנחנו חמישה כעת, והחדר קטן. אבל אנחנו עם הקהילה שלנו, שעוטפת אותנו ונותנת לנו המון חום וביטחון, וזה כרגע הכי חשוב".

ובכל זאת היא מודאגת מהצפוי להם בחודשים הקרובים. "אנחנו זוכים להרבה נתינה וחיבוק מהעם שלנו, אבל מהממשלה לא מדברים איתנו ולא יודעים להגיד לנו עד מתי נישאר כאן. אנחנו תלויים באוויר. המצב הזה גם מבלבל את הילדים, שלא מבינים למה אנחנו כאן ולא בבית".

תחזרו למפלסים?
"סבתא שלי היא ממקימי הקיבוץ, ואני מגדלת בו את הדור הרביעי של המשפחה. מעולם לא ראיתי את עצמי גרה במקום אחר. רק לפני כמה חודשים סיימנו לבנות את הבית החדש שלנו ועברנו לגור בו. אנחנו בשאיפה לחזור, אבל הכול תלוי במצב".