כולם מדברים על ההשפעה של המצב על ילדים הקטנים, אבל שוכחים את בני הנוער

מאז שפרצה המלחמה בעזה דואגים, מסיבות ברורות ומובנות, לילדי הגן והכיתות הנמוכות וכן לתלמידי התיכון הניגשים לבגרויות. קבוצת הגילאים שבין-לבין זוכה במקרה הטוב למסגרת בית ספרית של פעמים בודדות בשבוע אם בכלל. החלטות אלו, מובנות ככל שיהיו, משאירות בני נוער צעירים בטווח קריטי של ההתפתחות, לבד לגורלם.

תחילת גיל ההתבגרות היא תקופה קריטית ביותר להתפתחות חברתית ורגשית. בתקופה זו ילדים מסוגלים לראשונה ליצור לעצמם מסגרות חברתיות שלמות. דרך המפגש עם בנות ובני גילם הם לומדים איך ליצור קשרים חזקים, איך להיות חלק מחברה. מפגשים חברתיים אלו אף תורמים לזהות העצמית המתעצבת בגילאים. מחקרי מוח מראים התפתחות משמעותית של אזורים מוחיים שקשורים לאינטראקציה חברתית בגילאים אלו. דווקא בתקופה רגישה זו, המלחמה תולשת את בני ובנות הנוער מהסביבה החברתית שלהם. אובדן המסגרת הבית ספרית, שנותנת שגרה בטוחה ופותחת מגוון אפשרויות למפגשים חברתיים, בעייתית מאוד. במקרים מסוימים, בני נוער פונו ליישובים שונים ובכך נותקו לחלוטין מחבריהם.

סיבה נוספת לפגיעות הגבוהה יותר של מתבגרות ומתבגרים צעירים היא שהם מבינים יותר טוב מילדים צעירים את המציאות הקשה שסביבם, אבל עוד לא פיתחו כלים משמעותיים כדי להקל עליה. בעוד שאנחנו יכולים לפעמים להסתיר מילדים קטנים את החומרה של המצב, בני נוער מבינים היטב מה קורה. חשוב להבין שבגיל זה, גם בזמנים רגילים האתגרים של הגיל גורמים לכך שמיעוט בלתי-מבוטל של בני נוער חווים לראשונה התפרצות של בעיות רגשיות כגון חרדה חברתית ודיכאון. לבסוף, היות והמערכות הביולוגיות והקוגניטיביות לוויסות עצמי מתפתחות בקצב מהיר בגיל זה, התקופה הזו עלולה לעצב את יכולות הויסות באופן שיגרום נזק וקשיים שנים קדימה.

מחקר שערכנו על בני נוער בתקופת הסגר הראשון של הקורונה הראה שלא רק שהם היו בסיכון מוגבר לפתח סממנים של דיכאון, אלא שהשהות בבית, בלי מערך חברתי, גרמה להם "לספוג" ביתר שאת את הקשיים של ההורים והאחים, וגם להעביר את החוויה הקשה שלהם בחזרה לשאר בני המשפחה. זאת במקום להיות חלק ממערך חברתי עצמאי שיכול לתת חוסן ולאפשר לפרוק מתחים. החדשות הטובות הן שניתן להפוך את המעגל הזה - בני נוער שיש להם מערך חברתי חיובי יכולים להשפיע לטובה ולעזור לשאר בני המשפחה, שבתורם יכולים לתמוך בחזרה בבני הנוער.

על מקבלי החלטות וגורמי חינוך ורווחה לשים לב לקשיים הייחודיים של בני ובנות הנוער בגילאים אלו (10-15). כמובן שיש להמשיך לדאוג קודם כל לביטחון הפיזי שלהם, אך אסור לשכוח צרכים רגשיים וחברתיים. גם בלי מסגרת חינוכית מלאה, ניתן לארגן מפגשים ואירועים, וליצור מסגרות התנדבות לבני נוער, שיאפשרו להם להרגיש שהם תומכים בסביבתם. על הורים לבני נוער לזכור שהעובדה שהם יכולים להעביר יום שלם בבית לבד לא אומרת שמצבם טוב. אפשר וצריך לעודד אותם להיפגש עם חברים בסביבה, ולעזור להם, למשל בהסעות. על אף הרצון המובן לצמצם את השימוש במדיה חברתית, חשוב להבין שזו הדרך שבה בני נוער יוצרים קשרים כשהם "תקועים" בבית, וצריך למצוא שביל זהב שלא ינתק אותם מחבריהם. השקעה בטובתם של בני הנוער שלנו תעזור להם לצלוח תקופה התפתחותית קריטית בחיים, ותתמוך בהתפתחות שלהם לכל המשך חייהם.

ד"ר ראומה גדסי-פולק היא מרצה בכירה במכללה האקדמית תל אביב-יפו ופסיכולוגית קלינית בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר במרכז הרפואי על שם סוראסקי איכילוב; ד"ר הרן סנד הוא פסיכולוג קליני ופוסט דוקטורנט באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב.