הטבח האיום הוסיף אלפי ישראלים לרשימת המוגבלים וחייבים לסייע להם היום

השבוע צפיתי בכתבה על זוג לפני חתונה, שאיבדו שניהם את רגל ימין. חייהם השתנו בשבת השחורה ההיא. הם נותרו עם מוגבלות פיזית. וייתכן שגם נפשית. והם לא לבד.

עד ה-7.10.23 חיו בישראל כמיליון אנשים עם מוגבלות תפקודית חמורה. 800,000 מעל גיל 20 ועוד כ- 300,000 תלמידות ותלמידים בחינוך המיוחד. מעטים מאוד מהם נולדו עם המוגבלות. חלק גדול מהם קיבלו את המוגבלות במהלך חייהם.

ב-7.10.23 ובשבועות שמאז הטבח הנורא, התווספו לרשימת האנשים עם מוגבלות עוד עשרות אלפי אזרחיות ואזרחים בכל הגילאים, חיילים וחיילות, ילדים וילדות. ההיקפים - עצומים, מכיוון שהאירוע עצום. המערכות הציבוריות יהיו חייבות ליצור מנגנונים הולמים להתמודדות עם האתגר בעל המימדים החריגים האלה.

תשומת הלב הציבורית, מטבע הדברים, היא על החטופות, החטופים, הנרצחים והנרצחות ועל חללי צה"ל. אבל מתחילים כבר לצוף עוד ועוד סיפורים על אלה שקיבלו מוגבלות בעקבות הטבח והמלחמה.

בגדול, ניתן לחלק את המוגבלויות ל-2 חלקים עיקריים: מוגבלות נראית, כלומר כזו שניתן לראותה: פיזית; כיסא גלגלים; קביים; אנשים שאיבדו יד או רגל; חירשים; עיוורים וכדומה. ומוגבלות שאינה נראית, מוגבלות שקופה: מוגבלות נפשית; מוגבלות שכלית; מי שעל הרצף האוטיסטי ועוד.

200,000 פליטי מלחמה ("מפונים") מהצפון ומהדרום חיים שבועות רבים מחוץ לבתיהם, בבתי מלון, בחוסר וודאות, בתנאים לא פשוטים ובהיעדר שגרה - כל זה משפיע מאוד על מצבם הנפשי.

הרבה מאוד אזרחים וחיילים נפצעו במלחמה ונותרו עם מוגבלות קשה מאוד, שייאלצו לחיות איתה כל ימי חייהם. אבל הרבה יותר אזרחים וחיילים נפצעו נפשית, ונותרו עם מוגבלות נפשית, הלם קרב ופוסט-טראומה, מוגבלות שקופה שתלווה אותם הלאה.

אלפי ניצולי מסיבת "נובה", שראו את חבריהם נרצחים לנגד עיניהם. אלפי הורים ששמעו את ילדיהם פצועים, או נרצחים בשיחות טלפון. זה לא עובר אף פעם לצערי. עשרות אלפי חיילים נלחמים בעזה ובגבול הלבנון. רבים מהם יוותרו הלומי קרב.

אנחנו מקבלים הרבה מאוד דיווחים על אנשים, חלקם עם מוגבלות, שלקו בהתקפי-חרדה פסיכוטיים בעקבות המלחמה. אנשים שמאושפזים בבתי חולים, שמקבלים תרופות נגד חרדה במטרה לאזן אותם ולאפשר להם להתמודד עם החרדות. זו מוגבלות לכל דבר, והחשש הוא שהיא לא תחלוף.

אחרי המלחמה צריך יהיה ליצור מנגנון שיטפל בצרכים המיוחדים שנוצרו אחרי האסון הגדול. בעשרות אלפי האנשים שהפכו להיות עם צרכים מיוחדים. לאפשר להם להמשיך בחייהם, לעבוד, להקים משפחות, להשתלב בחברה, להיות עצמאיים, ולהמשיך את התכניות שלהם מלפני האסון - מהיכן שהשתנו או נפסקו במתכונת שהייתה מוכרת להם.

לצערי, החברה הישראלית היא חברה מפלה כלפי אנשים עם מוגבלות, חברה שמדירה אותם, סטיגמטית ועם דעות קדומות כלפי אנשים עם מוגבלות. מסקרים שהתפרסמו לפני כ- 5 שנים: 48% מהציבור העידו שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם; 61% אמרו שלא יסכימו להשכיר להם דירה.

בסקרים נוספים, 67% אמרו שהיו נרתעים מהשתתפות בפעילות פנאי במסגרת קבוצה שיש בה גם חברים שמתמודדים עם מוגבלות נפשית. והחשוב מכל: בעוד 71% מהישראלים בגיל העבודה מועסקים במשק, בקרב אנשים עם מוגבלות - רק 51% עובדים. אלה בשורות קשות למצטרפים החדשים לעולם המוגבלות לצערי.

בכדי להבטיח את השתלבותם של מי שקיבל מוגבלות במלחמה ובטבח הקשה, חובה על מדינת ישראל ליצור בחקיקה חובה לשלב אותם ספציפית בעבודה, ובמקביל לאכוף את החוק שמחייב שילוב של 5% עובדים עם מוגבלות בכל גוף ציבורי שיזמנו בסיכוי שווה, בשנת 2017. יש לחייב אוניברסיטאות לקלוט ללימודים אנשים עם מוגבלות במכסות מסויימות. חובה לטפל בנושא הנגישות בערים השונות, בכל ההיבטים: נגישות פיסית, נגישות קוגניטיבית, רגשית, לחירשים ולעיוורים ועוד.

כולנו מדברים על חוסן לאומי. נכון, חוסן לאומי הוא ניצחון על החמאס והאויבים שלנו ומיגורם. חוסן הוא גם אחדות בעם. אבל אחדות בעם לא תתקיים לעולם בלי ערבות הדדית. ומשמעותה של ערבות הדדית היא שילוב והכלה של מי שקשה לו יותר, של מי שנראה אחרת, מתנהג אחרת, הולך אחרת, רואה, שומע ומדבר - אחרת! המדינה חייבת להילחם את מלחמתם של אנשים שיש להם מוגבלות לקבל סיכוי שווה להשתלב בעבודה ובחברה.

אורן הלמן הוא אבא לילדה עם צרכים מיוחדים, ייסד את מיזם "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה, והיה סמנכ"ל בחברת החשמל.