הם נמצאים בבתי החולים מאז 7 באוקטובר עם האפים האדומים שלהם והבגדים הצבעוניים, וגם פרושים במקלטים בדרום ובבתי מלון אצל המפונים מעוטף עזה ששרויים עדיין בטראומה. הליצנים הרפואיים של עמותת רופאי החלום לא נחים לרגע בחודש האחרון. הם נעזרים בהרבה הומור, שירים ודמיון, כדי לתמוך, ליצור קשרים אנושיים מחזקים, להפיג חרדות בדידות ודיכאון. כמה מהם שיתפו אותנו ברגע אחד מהחודש הקשה הזה, שלא ישכחו לעולם.
נמרוד איזנברג: "אני ליצן רפואי באיכילוב כבר 10 שנים. כששמענו, אני והליצנית סמדר חרפ"ק, שהוריה של נועה החטופה בעזה שוהים בבית החולים, מיד הלכנו לבקר אותם. לא ידענו מה נאמר להם ואיך נרים את המורל, אבל הרגשנו שחייבים להביע תמיכה מלאה. בחדר היו כמה חברי משפחה וההורים המאושפזים בבית החולים, ישבו במרכז.
"כשהם ראו פתאום ליצנים מגיעים, העיניים שלהם אמרו שחייבים קצת אנרגיה מחזקת והפוגה לצער הלא נגמר. חיבקנו, שיחקנו וניגנו שיר מאולתר, כשהם שרים איתנו את הפזמון וכולם חייכו בהקלה רגעית. אבא של נועה אמר לנו: 'תראו, הביאו לנו המון עוגות, אולי תיקחו לחלק לילדים המטופלים במחלקת הילדים. לקחנו, והבטחנו להגיד לילדים שהעוגות הן מתנה מנועה, שנמצאת כרגע בעזה'".
לאה וייס: "פתאום התרגשתי שוב. אפילו לא היינו לבושים כליצנים רפואיים. סוף משמרת בשערי צדק. הבחורה הזו שורדת רצינית, יצאה בחיים מהמיגונית ברעים. הוציאו לה אין ספור כדורים מכל הגוף. בבוקר, כשהתעוררה, אבי - הליצן הרפואי שעובד איתי - ניגן לה, ויחד שרנו לה. היא הצטרפה אלינו. היא שרה, לחשה איתנו קצת מבעד למסיכת החמצן, וחזרה לישון. ההורים המדהימים שלה מהעוטף, לא זזו ממנה יום וליל.
"עקבנו אחריה גם ברגעים שהיתה במצב לא יציב. אמא שלה הייתה כל פעם מחבקת אותנו חזק, כמעט מפרקת, כמו משחררת מתח, ואז אומרת בנחישות כזו: 'היא תצא מזה, זה יהיה בסדר', גם אלוקים עמד דום. והיא באמת יוצאת מזה, לאט לאט. וזהו, הגיע הרגע, והיא השתחררה מבית החולים, ודווקא זה היה רגע מיוחד מכל. ההורים שלה, שנראו עד אותו רגע חזקים, נשברו ובכו ואיתם כולם. כל הצוות הרפואי של המחלקה ליווה אותה בשחרור בהתרגשות ובבכי. זה היה מטורף. אי אפשר היה שלא להתפרק ברגע הזה".
הגר חופש: "נכנסתי למחלקת טיפול נמרץ בברזילי שהיתה עמוסה בפצועים, צוות רפואי, משפחות. אחת האחיות פנתה אלי וסיפרה שיש לוחם מיחידה מיוחדת שלא פקח עיניו מרגע שהגיע לבית החולים. לדבריה, חווה טראומה כל כך קשה, שלא מסוגל לפקוח עיניים ולתקשר. "לכי אליו", היא אומרת. "תנגני לו, אני בטוחה שתרגיעי אותו עם המוזיקה שלך.
"ניגשתי אליו , עמדתי לצידו והתחלתי לנגן ביוקליילי ולשיר לו את let it be. אני שרה ושרה ושרה ולפתע נפקחות שתי עיניים, מביטות בי. ואני כל כך נבהלת, פוחדת להבהיל אותו ואני ממהרת להסביר: 'הי פלד, אני מימי ובאתי לשיר לך'. הוא מסתכל ואומר: 'קול יפה', ועוצם את עיניו. ואני מתרגשת, שמה את היד שלי על ידו ושואלת: 'כואב לך? אתה צריך משהו'? והוא שוב פוקח את עיניו, ואומר: 'לא תודה', וסוגר. אני מניחה לו ובהתרגשות מחבקת את האחות חיבוק כזה שמוציא מאיתנו את הבכי על כל האסון הכבד שנפל עלינו, ועוד לא הבנו אז את גודלו.
"את הרגע הזה ועוד רבים רבים שהלב לא מסוגל כמעט להכיל שיבואו אחריו, לא אשכח לעולם".
פז קשתות: "8 באוקטובר, סורוקה, שעות אחר הצהרים. קומת קרקע, לובי הבניין הגדול שבו חדר המיון והמחלקות. לובי ענק, מלא אנשים אבודים. חלק מוטלים על כיסאות בשולי האולם, המומים וכואבים. חלק פוגשים לראשונה יקירים שלהם, פגישה מלאת בכי וזעזוע. אחרים עומדים מתוחים בתור למודיעין לקבל שביב מידע.
"ואני עומדת באמצע החלל הקשה ומוכה ההלם הזה. חשה פחד ועצב גדול בתוכי, אבל בוחרת להתחבר לאהבה שבי עכשיו. אני פורסת את ידיי לצדדים, מתבוננת לאנשים בעיניים ומציעה חיבוק. לכולם. יהודים, בדואים, כולם.
"לא קל לי. אני מרגישה מאד חשופה עם הידיים פרוסות לצדדים, אבל ממשיכה לעמוד, כי מרגישה שיש משמעות גדולה להביא את האהבה הזאת עכשיו.
"עצם העמידה - מאד מרגשת אותי, והעיניים שלי מתלחלחות. רוב האנשים חולפים על פניי בפנים חתומות. לא מישירים אליי מבט. עיניהם מסתכלות קדימה, אבל נדמה שהן לא רואות דבר ממה שיש בחוץ. אני מקבלת בהבנה. ואז מישהי נעמדת מולי ומצלמת אותי. ואז מישהי באה עם חיוך ענק ונותנת לי חיבוק אמיץ ולוחשת באוזן 'תודה'".
ד"ר אמנון רביב: "נכנסתי לחדר של דניאל עם אשתו והתאומות בנות שלוש או ארבע. בדיעבד אני יודע שדניאל נילחם בגבורה בשבת הנוראה עם החברים מהיחידה בקיבוץ בארי. הוא נפצע קשה ויצא מכלל סכנה. כשנכנסנו, הוא היה ישוב על כיסא, כולו נראה כאוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שבנותיו הקטנות נכנסו לבקר מאז הפציעה. כנראה שהסבירו להן שכואב לאבא ושלא יקפצו עליו. הן הסתכלו עליו בחשש ולא ניגשו".
"שאלתי אותן אם הן רוצות לשיר לאבא. שרנו יחד לאבא שירים של ילדים. דניאל הסתכל עליהן, עיניו התמלאו דמעות ואת הבעת פניו לעולם לא אשכח. יכולתי לראות בההמון דברים - את הזוועות שראה, את גופות הילדים הקטנים בבארי, את זה שחשב בזמן שנפצע, שלא יראה שוב את בנותיו, את ההקלה שבנותיו יגדלו עם אבא.
"אחרי שסיימנו לשיר, הוא סימן עם האצבע לבנות להתקרב, שם את ידיו על ראשן ודמעות מעיניו זלגו בטיפות גדולות".
אלכס גרובר: "שמעתי שהיה פיגוע בעיר העתיקה בירושלים ושחיילת בודדה נדקרה, והיא פצועה קשה. נשארתי עם הסיפור הזה.
"יומיים אחר-כך הגעתי לבית החולים שערי צדק ושמעתי את הצוות הרופאי מדבר על לוויה של חיילת בודדה. מיד ידעתי שמדובר באותה החיילת, עליה חשבתי מרגע ששמעתי שנפצעה.
"הצוות סיפר על הלוויה בהר הרצל ועל הבקשה המיוחדת של המשפחה: להגיע בבגדים צבעוניים. מיד היה לי ברור שהליצן שלי: "פרופ' צ'ימיצ'ורי" צריך להיות שם! ויצאתי לדרך. יחד איתי הגיעו המונים. הלכתי בשקט יחד עם כולם. תוך כדי שאנשים מביטים בי ומחייכים, מהנהנים בראשם כאילו רוצים לומר - תודה! כמה טוב שבאת! הבנתי שאני מצליח להביא את הצבע המיוחד שלי, מעבר לצבעוניות של הבגדים שלי, ואני בעצם מסמל את ההמשך, את הטוב, את החיים.
"שמעתי שהחיילת - רוז אידה לובין, מאוד אהבה את החיים, את הצבע והשמחה. באחד ההספדים אמרו עליה: חיילת קטנה מלאת אנרגיה, צבעוניות ושמחה. שמעתי גם את סיפורי הגבורה של רוז, אשר בשבת הנוראה התארחה אצל משפחה בקיבוץ סעד, וכששמעה שיש התרחשות, הבינה מיד שהיא צריכה להתייצב ולעזור איפה שצריך, עלתה על מדים ויצאה להגן על הקיבוץ!
"היא נתנה את האור שלה למדינה ואני הגעתי להאיר את דרכה האחרונה. כפי שהיא הייתה חיילת שהתנדבה ונתנה את כולה, אני התייצבתי כמו חייל נאמן, עבורה עם כל הצבע של הליצנות הרפואית שלי, כדי לחלוק כבוד בדרכה האחרונה כפי שוודאי הייתה רוצה. עם ישראל חי"!