8 הכללים שייאפשרו לנו להיות כיפת ברזל עבור הילדים שלנו

כדי שילד יוכל לשתף ולשמוע אותך, הוא צריך אותך זמין ופנוי אליו. מה זה אומר? לדאוג להיות באזור שלו ככל שמתאפשר לך. עם הקטנים אני ממליצה לפחות פעם ביום ליצור הזדמנות של יחד. זה יכול להיות משחק או סתם להתחבק על הספה. עם הגדולים יותר - נסיעה משותפת ברכב או טיול עם הכלב הם הזדמנויות נהדרות שתוכלו ליזום. ואם אתם לא קרובים פיזית, אז כמובן שיחות טלפון, וידאו או מה שאפשר, לפחות פעם ביום. המטרה היא להגביר זמינות כדי להגדיל את הסיכויים שהילד יפנה אלינו כשהוא זקוק. וכן, כמובן גם להזמין אותו באופן ברור: "אני כאן אם תרצה לדבר, לשאול או סתם להיות יחד".

הניסיון שלנו מראה שחשוב לשמר כמה שיותר את השגרות והמסגרות. גם אם אין מסגרת חינוכית, כדאי לשמר את זמני הארוחות ההשכבה. לצד השאיפה לשמר מסגרת, היו ערניים לשינויים אצל הילד - תאבון מוגבר או מופחת, קשיי הרדמות או שינה מרובה, ובעצם כל שינוי בהתנהגות. בעת הזו של אי ודאות, מה שכן כמעט ודאי הוא שיחול שינוי כלשהוא. עם זאת, כדאי לשים לב ולעקוב במה ועד כמה קיצוני השינוי. פגיעה משמעותית בתפקוד מצריכה התייעצות עם איש מקצוע. ובכל מקרה, כדאי לסייע לילד לא להגזים בהימנעות. למשל, אם ילד לא יוצא מהממ"ד אחרי שהסכנה חלפה, או לא הולך למפגשים חברתיים, כדאי לעודד אותו למצוא מה כן יאפשר לו לפעול ולא להימנע לגמרי.

את האמירה הזאת מייחסים לדרייקורס, ממשיך דרכו של אלפרד אדלר. לילד יש אוסף נקודות תצפית שהוא מחבר ביניהן בכלים העומדים לרשותו והוא מסיק מסקנות משלו. לרוב, אין לו ניסיון חיים מספק והוא עלול להגיע למסקנות מוטעות. למשל - הוא עלול להסיק שגם אותו עלולים לחטוף מהבית, מה שאנחנו המבוגרים יודעים שההסתברות לכך קלושה. לכן חשוב לברר מה הוא יודע על המצב, איך הוא מבין ותופס את הדברים, ומה מטריד אותו כעת.

בהתאם למה שהבנתם ממנו, נסו לסייע לו ליצור פרשנות נכונה יותר. עזרו לו בבניית סיפור מסודר עם רצף, למשל: "לפני כמה שבועות היתה מתקפה בגבול עם עזה שבה הופתענו ולא היו מספיק חיילים באזור, וכך נחטפו אנשים מהבית שלהם באזור הגבול, אבל מאז מדינת ישראל עברה למתקפה וחיילים שלנו כרגע נלחמים בתוך עזה כדי להחזיר את מי שנחטף". דוגמא ליצירת הפרדה עבורו בין העבר להווה. ועוד דוגמא לערבוב שילד עלול לעשות - ערבוב בין צער לבין המתח שלכם, המבוגרים.

גם אם אתם לא חושפים אותו לחדשות אך הוא רואה אתכם מדברים ביניכם ומביעים עוגמת נפש מהמצב, הוא עלול להסיק שנשקפת סכנה דומה כרגע. אפשר להסביר לו שאתם עצובים ומצטערים על שנפגעו אנשים, אבל כרגע אתם לא חוששים שאתם עלולים להיפגע, כי אנחנו מוגנים. הסבר חשוב נוסף הוא שהמתקפה קרתה ליד הגבול עם עזה, ולא במקום בו אתם נמצאים. זו הזדמנות טובה להראות את מפת ארץ ישראל ולהסביר על המרחק. כך נוכל לסייע לו להרגיש מוגן יותר.

אנחנו המבוגר האחראי ולכן ננסה יותר לנהל את הארוע מאשר להיות במצב של תגובה והתגוננות. איך? דבר ראשון, מתכננים את השיחות. כדאי להתכונן לשיחה כזאת, כי לכולנו היא מאתגרת ואנחנו לא מיומנים בה. נכין את המסרים העיקריים ואפילו נתכונן לתגובות אפשריות. מגיע לילד הסבר מכבד ומענה לשאלות שלו. אם יש שאלה שאנחנו לא ממש בטוחים איך לענות עליה, למשל "מתי תיגמר המלחמה?" אפשר לענות, "כרגע אנחנו לא יודעים הכל". במידת האפשר - חיזרו אל הילד עם תשובה. אם נתחמק מתשובה, הילד שלנו עשוי לקבל אותה ממקור אחר כמו חבר בן גילו.

ההסברים צריכים להיות מותאמים לגיל ולמה שמטריד את הילד, ועטופים במסר חיובי של חוסן, מוגנות או בטחון . למשל: "אתה עטוף במשפחה ואנחנו המבוגרים שומרים עליך". חשוב להדגיש את היכולת שלנו להגן על עצמנו ומה אנחנו עושים עם המצב, ולא לשדר חוסר אונים. למשל: "אנחנו מגנים על עצמנו, ולכן אנחנו ממהרים לממ"ד בכל פעם שיש אזעקה" או "לכן עברנו לעיר אחרת באופן זמני".

הרגע הזה שבו מובן לך יותר מה הכי מציק לילד שלך כרגע הוא רגע חשוב. זה יעזור לך לעזור לו, ולכן קודם כל כדאי להודות לו על ששיתף. כעת עברנו מתחושה ערטילאית למשהו שאפשר לכוון אליו מענה או הרגעה. במה הילד שלך משתף - צער על מי שנפגע? געגוע? דאגה וחשש שהוא או מישהו מהקרובים לו ייפגעו? פחד ממחבלים? עכשיו כשמדברים על זה, כבר מעצם השיחה יש הקלה על העומס הרגשי.

איך מתקדמים? עם ילדים כדאי לעבור להמחשה. למשל - אם זה פחד מאיש רע, נציע לתת לו דמות ושם. איך הוא נראה בדמיון? אפשר לצייר אותו, להכין יחד עוגייה או פסל בצורה שלו (ולאכול את העוגייה בסוף). כדאי להכניס הומור כשמתאים. למשל, לחבר עליו שיר מצחיק, ריקוד מלחמה באיש הרע או הצגה. זה יכול להפוך למעין טקס קבוע בכל פעם שהפחד, הגעגוע או הדאגה יעלו; ואולי בהמשך לילד תהיה אפשרות לעשות את זה בלעדיך ולהרגיע את עצמו.

נסו לעבור ממצב פסיבי לאקטיבי. מטרת העשייה היא לצאת ממצב של חוסר אונים ולעבור לתחושה של משמעות ושייכות. כשאנחנו בעשייה, הפוקוס עובר מהתמקדות בעצמנו להתמקדות באחר והרבה פעמים המצוקה תקטן. איך עושים את זה? אפשר לשאול את הילד מה היה רוצה לעשות. אפשר להזמין אותו לפעולות קטנות כמו לכתוב מכתב תודה לחיילים ששומרים עלינו או למשפחות שפונו מבתיהם.
בדרך כלל, רק ילד פנוי מבחינה רגשית יכול לעבור לעשייה, אז לא כדאי ללחוץ, אלא להציע. אם הוא עדיין מוצף רגשית, נישאר איתו במקום בו הוא נמצא ונמשיך לעודד אותו לחשוב על מה יקל עליו.

אפשר להתחיל בצעדים ממש קטנים. למשל - לצאת מהחדר לסלון למשחק קטן על השטיח ואז לחזור. או להציע לו לעזור בהכנת ארוחת הערב. רוצים יותר בקטן, בלי לזוז ממש? לשאול אותו מה הוא יכול לעשות עם הרגשות או המחשבות הלא נעימות. לדמיין, להיזכר בדברים נעימים, לתכנן את הבילוי הבא, להמציא סיפור עם סוף טוב.

הזמינו אותו ושאלו אותו איזה כוחות הוא יכול לגייס - כוח השיתוף ברגשות, כוח הדמיון או כוח המחשבה. את כל זה אפשר לעשות גם בממ"ד הקטן. ועוד דבר - לתת תפקיד זה משהו שבדרך כלל מעצים כל אחד ומגייס את הכוחות שאולי מסתתרים כרגע. גם אנחנו ההורים מתפקדים טוב יותר כשאנחנו מגוייסים לתפקיד הורים. אפשר לומר לו: "אני צריכה עכשיו שתהיה אח גדול לאחותך. אתה יכול לעזור ולשחק איתה עד ארוחת הערב?" אם תראו שהוא מגיב לזה טוב, אפשר להמשיך.

בדרך כלל, ילדים מחוברים מאד לגוף. בהמשך לסעיף הקודם, כל תנועה ופעילות גופנית יוכלו לעזור. הנה כמה רעיונות שעובדים: אם מרגישים שהילד שלנו קצת ב-over, אפשר להציע כל משחק הוצאת מרץ כמו תופסת או מחבואים. זו גם הזדמנות להמצאות יצירתיות כמו תופסת ארנבים/צפרדעים/גשרים. עוד רעיון מוצלח הוא המשחק "דג מלוח", שמאפשר גם לרוץ ולהתפרק וגם לעצור, מה שמאמן את מערכת הוויסות. אם אנחנו מרגישים שהילד שלנו חרד או מאובן מרוב גריית יתר או עצמת רגשות, כדאי להציע משחקי חישה ונשימה שעוזרים להירגע. אחד מתרגילי הנשימה המוצלחים הם להזמין אותו לדמיין פרח שמריחים (נשימה עמוקה דרך האף) ונרות יומולדת שמכבים (נשיפה ארוכה). וחוזר חלילה. אלו כמובן דימויים חיוביים - יומולדת כולם אוהבים.

כדי שנוכל להיות שם בשבילם, נתחיל בלהיות שם בשבילנו. מה מאזן אותך? מה מרגיע אותך? מה מתדלק אותך? אל תשכחו את עצמכם. אנחנו הפילטר לילדים שלנו, וככל שנצליח להיות ב-center שלנו, מאוזנים ולא נסערים, כך נאפשר לילדים שלנו סביבה יציבה יותר. אז מה אתם הולכים לעשות עכשיו לטובת עצמכם?


הילה לוטן-פרידמן, פסיכותרפיסטית בוגרת מכון אדלר ופסיכולוגית ארגונית (M.A)