בבוקרו של יום שבת, ה-7 באוקטובר, החיים של כל אזרחי ישראל נעצרו. המציאות, כמו שהכרנו אותה קודם, השתנתה לבלי הכר. הטרגדיה האנושית שתוארה ברצף בלתי פוסק של חדשות ודיווחים מהשטח היו בלתי נתפסים והותירו מדינה שלמה המומה. מיליונים ברחבי העולם צפו באותם המראות הקשים, חלקם "משלנו", יהודים וישראלים שחיים במדינות אחרות, שלמרות קווי הגבולות, חולקים גורל עם מדינת ישראל.
"ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי את האירוע הולך ומתפתח", משחזר ד"ר מקסים נוביקוב, בן 55 מפנסילבניה, ארה"ב, המשמש כרופא מרדים בכיר במרכז רפואי גדול באזור הכפרי של המדינה, "לא האמנתי למה שאני רואה בטלוויזיה. ברגע שההבנה חלחלה, ידעתי שאני חייב להגיע לארץ, חשבתי שמלחמה תפרוץ מיד והרגשתי שאני חייב, צריך, להיות בארץ ולעזור עם הפצועים, עם הכלים שלי, עם מה שאני יודע לעשות. לא הייתה אפשרות אחרת".
ד"ר נוביקוב, שעלה לארץ ב-1990 מברית המועצות לשעבר, השאיר בישראל משפחה גדולה ועבר כעבור עשור לארצות הברית, עקב אילוצים משפחתיים. בשנים שחלפו מאז הוא התבסס שם, כאשר משפחתו הגרעינית מחולקת בין פנסילבניה לישראל, בה מתגורר בנו. את האהבה שלו לארץ הוא לא מסתיר והוא הקפיד גם בעבר להגיע למילואים מעת לעת. "תמיד הרגשתי שלא עשיתי מספיק ושאני צריך לתרום. ה-7 באוקטובר היה קריאה ברורה עבורי. בתוך כמה ימים כבר הייתי בארץ, אחרי שהצלחתי למצוא כרטיס טיסה ולקבל שחרור ממקום העבודה. התייצבתי במרכז הרפואי רמב"ם כדי לסייע במה שצריך וכמה שצריך".
גם עבור ד"ר אמנון ברגר (40), ישראלי לשעבר המתגורר מזה שנים בבוסטון, ארה"ב, האירוע הדרמטי בארץ מולדתו היה בבחינת "צו 8" עבורו ולו לא הייתה שום דילמה לגבי מה הוא צריך לעשות: "לא היססתי לרגע אחד, תוך דקות התיק כבר היה ארוז באותו היום. הנסיעה לארץ הייתה עובדה מוגמרת מבחינתי, רק הייתי צריך להבין מה אני הולך לעשות ואיך", הוא מספר, "לקח לי כמה ימים לחבור לכל מיני יוזמות של עמותות וארגונים שהתארגנו באופן מידי.
"בסוף חברתי לארגון IL-USDocAID, הפועל בסיוע של המשלחת הכלכלית בקונסוליה הישראלית בניו יורק, וארגון "נפש בנפש". בין העבודה לכנסים, כבר ארגנתי חופש מהמחלקה, שזה הכרחי כי אני עלול לאבד את הרישיון שלי, ואז מצאתי באופן ספונטני מקום על טיסה לארץ והתייצבתי ברמב"ם. אי אפשר לשבת שם ולהסתכל על מה שקורה פה. עצרנו את החיים והתפננו למשהו חשוב יותר. להיות חלק מהמאמץ הזה. לא אומרים לא, אין תשובה אחרת".
ד"ר ברגר, שחי בישראל כמעט כל חייו, יודע לומר איך בתוך ימים ספורים השתנתה ישראל מקצה לקצה: "היינו פה בקיץ לביקור, ממש לא מזמן. כעת הכל מרגיש אחרת. אני מסתובב פה עם שכפ"ץ. מתזז בין רמב"ם בחיפה לאזעקות בתל אביב ולעבודה במד"א. אני מתקשר למשפחה בארצות הברית, שומע על השגרה היומית הרגועה שלהם, ופה כולם במוד מלחמה".
את ד"ר יונתן הארדבל (35), המגיע מסקלפטה שבצפון שבדיה, המערכה הנוכחית תפסה רגע לפני שתכנן להגיע לחופשה בארץ. "שבוע לפני הטיסה לישראל החמאס תקפו את יישובי עוטף עזה", הוא נזכר, "דרך מסך הטלוויזיה זה נראה כמו מלחמת עולם. התחלתי להרגיש ממש רע, אי נוחות בגוף, על כך שאני לא בישראל. שוחחתי עם מנהלת בית החולים שאני עובד בו וביקשתי הארכת חופשה לחודש. ברגע שהצלחתי לקבל אישור להתנדב לרמב"ם, התמקמתי בחיפה ואני פה לכל צורך".
ד"ר הארדבל, יליד המדינה הצפון אירופאית, גר בשנים עברו בישראל, ואף שירת בגבעתי כלוחם. משפחתו המורחבת חיה גם שם וגם פה והוא מרגיש חלק בלתי נפרד ממה שקורה בארץ בימים אלה: "המשפחה בשבדיה קצת חוששים, אחותי שגרה פה, שמחה שאני איתה. החברים שלי והסביבה שלי מאוד תומכים בי. אחת האחיות שעובדת איתי בבית החולים בשוודיה, איראנית במוצאה, שלחה לי מסר של תמיכה בישראל. יש עוד קולגות שהעבירו מסרים דומים, כולל כאלה שאין להם שום אוריינטציה ישראלית או יהודית ומבקשים להתנדב כמוני.
"אין ספק - ישראל כרגע מרגישה אחרת ממה שאני רגיל. יש תחושה ברורה של לחץ ופחד, אבל רואים גם את רוח ההתנדבות ואת הלכידות, את העיטוף שאנחנו כל כך מפורסמים בו. זה משמח אותי לראות שזה המצב, לעומת הלך הרוח של פילוג שעליו קראתי בחודשים האחרונים".
רחוקים, אבל תמיד קרובים
הימים הקשים שעוברים על כולנו מייצרים אהדה כלל עולמית בהיקף שלא הכרנו קודם, לא רק בין ישראל לאומות העולם, אלא גם בין הקהילות הישראליות והיהודיות בחו"ל למי שחי בארץ. הקשר, שלעיתים עומד במבחנים לא פשוטים, מראה מאז ה-7 באוקטובר את החוסן והלכידות שכאילו טבועה בדי.אנ.איי של כול מי שחולק את שותפות גורל העם היהודי ואזרחי ישראל. שלושת הרופאים המתנדבים מדברים על כך שהאנטישמיות היא חלק בלתי נפרד מחייהם שם בגולה, לפעמים יותר, לפעמים פחות - אך בכל מקרה היא מרכיב מהותי בצורך שלהם להגן על המדינה.
"בעבר, כשגרתי במקומות יותר עירוניים בארצות הברית, הייתי נתקל בהרבה גילויי אנטישמיות וטענות אנטי ישראליות", אומר ד"ר נוביקוב. "בזמנו, דווקא הלבנונים הנוצרים שעבדו איתי הגנו עלי. כיום הסביבה שלי יותר מכילה ויותר פרו ישראלית, כך שאני נתקל בזה פחות, אבל כשאני רואה מה קורה כאן, אני מוכן לעשות הרבה כדי לתרום את חלקי. תמיד אגיע, לכמה זמן שצריך".
ד"ר ברגר מדווח דווקא על שינויים שמתחילים להרגיש בקרב הקהילה שבה הוא חי. "הסביבה שלי היא די מתונה", הוא אומר, "אני באופן אישי מקבל הרבה תמיכה, גם בסביבה הפרטית וגם במקום העבודה, אבל זה לא כך בכל מקום", הוא מבהיר, "למשל בהרווארד לא פשוט. הקהילה מתחילה להרגיש חשופה. מתחיל פחד שאולי זה יזלוג.
"אנחנו רואים את זה ברצח של אותה רבנית שאירע לפני כמה ימים, בהפגנות, או במקרה שאירע ממש לפני מספר ימים בלוס-אנג'לס, כשיהודי מבוגר שהשתתף בהפגת תמיכה בישראל, נחבט בראשו על-ידי מפגין פרו פלסטיני, ומת כמה שעות אחר-כך. יש התארגנויות לכיתות שמירה, וגם אנחנו בוחרים קצת להגביל את התנועה. יש תמיכה גורפת ובלתי מסויגת מהממשל האמריקאי ורשויות האכיפה המקומיות, אבל יש מקום שבו אנחנו רואים את האנטישמיות מרימה את הראש בחסות קומץ מתלהם.
"כאן או שם, אני ישראלי. בסוף אני לוקח מפה את החוסן הלאומי. עם ישראל יודע להתגייס ולהתלכד באופן בלתי נתפס. הגענו לשבר הכי גדול. כולם מדברים על היום שאחרי ואף אחד לא מוותר. התגייסות עצומה והתארגנות אזרחית מדהימה - זה מה שאני לוקח איתי כשאחזור לארה"ב. אני אולי לא חי פה אבל זה הבית שלי ואני תמיד אגיע כשצריך. מדינת ישראל חזקה היא אינטרס של כל יהודי".
לדברים הללו מצטרף ד"ר הארדבל, שחי באחת המדינות שמזוהות יותר עם הצד הפרו-פלסטיני. "אנחנו חיים בתוך סביבה משתנה. הכל מושפע מהכל ואי אפשר לנתק את הדברים", הוא טוען, "אני בטוח שהמערכה הנוכחית היא לא איום שאנחנו לא יכולים לנצח בו. אין ספק שנצליח לעבור את זה. זה לא איום קיומי. ביחד, עם ישראל יעבור את האירוע הזה כמו שעשינו בעבר. ויש את התמיכה ממי שגר בחו"ל ומגיע. אתם לא לבד. כולנו בזה יחד".