החוזה נשבר: זהו הצעד החשוב והראשון בלעדיו לא נוכל להתחיל להחלים

ישראל היא מדינה שעמדה בפני מלחמות, בפני טרור בלתי נפסק, בפני איומים קיומיים. עמדה ויכלה לכולם. אז מדוע דווקא המשבר הנוכחי מרגיש לרבים מאתנו כל כך שונה? כפסיכיאטר, אני טרוד בשאלה הזו. גם כי יש לה משמעות לגבי הטיפול שרבים כל כך יידרשו לו ביום שאחרי, גם בניסיון לשכך משהו מהחרדה שכה רבים אחוזים בה כעת, וגם עבורי, ברמה אישית, אולי הבנה תעזור להשקיט משהו מהסערה הפנימית.

יותר מכל דבר, האכזריות הבלתי נתפסת שהופנתה כלפינו מערערת משהו יסודי בחוזה הבסיסי שמאחד ומייחד אותנו כבני-אנוש. אנחנו חייבים להאמין, כצורך קיומי, שאנחנו לא רוצים לפגוע סתם כך באחרים ושהם לא רוצים לפגוע בנו. זהו הבסיס לכל חברה אנושית. החוזה הוא עם הטוב. כן, אפשר לומר בקול רם וצלול: אנחנו רוצים לעשות טוב בעולם הזה. מה בין זה לבין אונס המוני, עריפת ראשים ושריפת בני אדם חיים? איך אפשר להבין התפרצות חייתית כל כך של אלימות ושנאה? גם בתוך טירוף, בני אדם חייבים למצוא היגיון כדי להירגע. מה לעזאזל ההיגיון כאן?

אין ישראלי שהאירועים בשבועות האחרונים לא נוגעים בו אישית. שניים מחבריי הם הורים של ילדים מהמסיבה. חברה טובה היא מניר עוז. משפחתה של קולגה שלי גרה בבארי. העובדה שלאכזריות יש פנים ושמות, מקרבת את האימה לכולנו.

בניגוד לאירועים מעוררי פלצות אחרים, כמו פיגועים, להם יש התחלה אבל יש להם גם סוף. פיגוע התאומים הנורא, למשל, אכזרי וקטלני ככל שהיה, הסתיים למעשה ביום אחד. אלא שכאן אנחנו עדיין בעיצומה של מערכה, אם לא בהתחלתה, ואין דבר שמייצג זוועה זאת יותר מהשבויים והנעדרים הרבים. איך אפשר להתחיל להתאבל על בן משפחה אחד אם אחר עודו נעדר, או חטוף בידי חמאס? אילו מלים יכולות להרגיע ולספק מזור? התמשכות המשבר גם היא תורמת לאי-ודאות איומה. ואי-ודאות היא הדלק של החרדה.

מספר אלמנטים בהתקפה האכזרית היו מערערים במיוחד. כמובן ההפתעה- ביום חג, בשבת, בשעה שההגנות שלנו מוסרות. והעובדה שההתקפה הייתה על הבית. שלוש המילים "ביתי הוא מבצרי" מבטאות יותר מכל את התפיסה שלנו לגבי הבית - הוא מרחב מוגן בו אני צריך להרגיש הכי בטוח שיש. והנה, אנשים מותקפים ללא כל התרעה בתוך בתיהם, נגררים ממיטותיהם, נחשפים לאלימות נוראה.

ככל האפשר, מבלי להיכנס לפוליטיקה ולהישאר במישור הרפואי-פסיכיאטרי בלבד - ברור לכולנו שבשעת משבר, הילד המביט מעלה, רוצה לפגוש מבט מיטיב של מבוגר אחראי, שלוקח אחריות ומשדר מסר אחד שעיקרו - "העניינים בשליטה". אנחנו חייבים להיות מסוגלים להאמין להורה, מבלי שנחשוד במניעיו. "טעיתי, טעיתי מאוד, הייתי צריך לשמור עליך טוב יותר ילד שלי", צריך לומר לנו הורה שזנח את הגנתנו, כדי שנוכל לבטוח בו שכעת הוא מבין את השגיאה ויפעל אחרת. זה צריך להיאמר לילד שנופל בגן המשחקים, אבל גם לעם שחוטף מכה מזעזעת ואכזרית מידי אויביו, ועוברות 10 ו-12 שעות עד שכוחות הצבא מגיעים לחלצו. כולנו זוכרים את המלך חוסיין מגיע אישית למשפחות שקרוביהם נרצחו בארם-נהריים. איזה רגע היה זה של מנהיגות נדירה. לזה, אבל בדיוק לזה, זקוקים כאן כל-כך הרבה אנשים.

המשבר הזה תפס אותנו ברגע של שפל באמון ברשויות, עם ממשלה שרבים חוו כמפלגת ומשסעת. שוב, פוליטיקה בצד עד כמה שניתן, כהמלצה מעולם בריאות הנפש - אני קורא להנהגה ליטול אחריות באורח מלא, שקוף וברור, בלי "אבל" ובלי "חבל" ובלי תחושה של מניפולציה. זה יעזור להרגיע רבים כל כך. זה יהיה הצעד הראשון בדרך לשיקום נפשי של העם שלנו, שחווה טראומה נוראה. עזבו פוליטיקה קטנה וקרבות אגו, תנו לנו מזור ושקט. זו השעה לגדלות נפש, כמו שמפגינים מיליוני המתנדבים והמתגייסים שמראים לכולנו - אנחנו נחזור לטוב, אנחנו נבסס מחדש, כבני אדם וכחברה, את החוזה שנשבר.

ד"ר אורן טנא הוא מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון "מנטליקס" לרפואת הנפש