בימים מורכבים אלו, אנחנו מתמודדים עם משבר טראומטי, המוביל רבים למצוקה רגשית. בתוכנו חיים כ-1.3 מיליון אנשים המוגדרים זקנים. רבים מאיתנו משמשים כרשת תמיכה בעבורם, גם כבני משפחה ומכרים וגם באופן פורמלי כאנשי מקצוע. ההתמודדות עם המשבר הנוכחי, מגיעה אצלם על רקע הצורך להתמודד עם תקופת חיים מאתגרת במימדים בריאותיים נפשיים וחברתיים. מעבר לכך, רבים מקרב הזקנים בחברה הישראלית חוו במהלך חייהם אירועי משבר טראומתיים. הדוגמא הקיצונית היא כמובן שורדי השואה. חלק מהם וגם משאר האוכלוסייה מדווחים על אסוציאציות שואתיות כתגובה למראות הקשים מאותה שבת שחורה וארורה ומחרדה כלפי הצפוי בעתיד. אני כותב את השורות הללו, מספר שעות לפני מפגש טיפולי עם שורדת שואה תושבת אחד הקיבוצים בעוטף, שמספר בני משפחתה נחטפו לתוככי עזה.
האינסטינקט הראשוני מעורר בי חרדה לקראת המפגש. מה אפשר להגיד לאשה שאיבדה רבים מבני משפחתה בשואה ועכשיו מתמודדות עם אסון נורא שכזה? מה כבר אפשר לעשות על מנת לסייע לה? משאב ראשוני ומרכזי שאליו אנו נדרשים בזמני משבר, הוא משאב הידע. ככל שנבין מה המשמעות של מצב טראומתי וכיצד מתפעל אותנו, נוכל להבין כיצד עלינו להתנהל מולו, ולהפחית את הסיכוי לקיבוע של תסמונת פוסט טראומטית.
אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית הגדירה את התסמונת הפוסט-טראומטית כ"תגובה חריפה, שבאה כתוצאה מאירוע בלתי רגיל ומתבטאת בתחושת אימה וחוסר אונים, הקשורים לאיום על החיים או על השלמות הפיזית או הנפשית של האדם או הקרובים לו". מתוך ההגדרה עולה כי תפיסת אירוע מסוים כטראומטי היא פעולה מנטלית סובייקטיבית, כלומר: החוויה הטראומטית אינן מאפיינות את רק האירוע עצמו, כי אם את תגובתו של אדם מסוים לאירוע שחווה.
מה ישפיע על התגובה הסובייקטיבית של אדם זה או אחר? ההגדרה מדברת על תפיסה של "אימה" ו"חוסר אונים". "אימה" מוגדרת כמצב שבו אדם נקלע לסכנה קיומית מבלי שהיה מוכן לכך. "חוסר האונים" מרמז על מצב בו אין תגובה שאדם יכול לבצע על מנת להימנע או להיאבק באיום על חייו. התגובות האוטונומיות של מערכת העצבים במצב הנתפס כמאיים על חיים הן להיאבק או לברוח (תופעת "Fight or Flight"), אך במצבים הנתונים, תגובה כזו איננה מתאפשרת. על כן, התגובה היחידה שנותרה זמינה היא "קיפאון" ("Freeze"), שמשאיר סיכוי קטן שהתוקף לא יבחין בקורבן הפוטנציאלי או שיחשוב שהוא כבר איננו בין החיים ויעזוב אותו.
לצערנו, דיווחיהם של רבים מניצולי האירועים האחרונים, מזכירים לנו בדיוק את הסיטואציה הזו. כך, דיווחו ניצולי מסיבת הטבע, שהם העמידו פני מתים וכך הרוצחים השפלים המשיכו הלאה כדי לאתר קורבנות נוספים. ואם בכל זאת קרה הבלתי צפוי, והאדם הצליח לשרוד את הסיטואציה, הוא נאלץ לעיתים לשלם את מחיר חוסר האונים שחווה בהמשך חייו.
כאן אנו מתחברים לתופעה המוגדרת כ"הפרעת דחק פוסט-טראומטית" (PTSD). בזמן החשיפה לאירוע הטראומתי הוצפה המערכת הנפשית בגירויים שאותם לא הצליחה להכיל ולעבד. הגירויים הללו נותרו במערכת בצורתם הגולמית ומדי פעם הם שבים וחודרים למרכז התודעה. באופן זה, הנפגע חווה מחדש את האירוע ("פלאשבקים"), ממש כאילו הוא קורה שוב. דימויים, זיכרונות, רעשים וריחות שקרו בפועל בזמן התרחשות הטראומה, שבים ותוקפים את הנפגע וגורמים לו למצוקה נפשית שלעיתים מלווה גם בסימפטומים שונים של חולי פיזיולוגי.
מכיוון שחודרנות כזאת מכאיבה מאוד, הנפגעים מנסים להימנע מכל דבר שעשוי להזכיר להם את האירוע הטראומטי. כך נוצר מעגל של חודרנות מצד אחד והימנעות מצד שני. מכיוון שהסיטואציה המעגלית לא נפתרת אלא חוזרת על עצמה, מערכת העצבים שומרת על מצב של דריכות מתמדת ועוררות יתר. מעגל זה הוא לב-ליבה של התסמונת הפוסט-טראומטית.
נסיון המבוגרים והכלים שלהם להתמודדות - ישמשו את כולנו
עכשיו, כשאנחנו מבינים את מהות התופעה הטראומטית, יש בידינו גם לפעול על מנת לעזור ולטפל באלו הסובלים מהשלכותיה. התמונות הקשות מעזה עלולות להעלות ולתפעל שוב את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים ובראשם החודרנות בלתי נשלטת. מכאן קצרה הדרך להידרדרות כוללת ולפגיעה בריאותית. הפתרון כרוך בנסיון לכוון את האדם אל המקום של שליטה בזכות משאבי הידע וניסיון החיים האצורים בו שעשוי לשמש אותו גם בהווה. תחושת השליטה בזכות ההיכרות המוקדמת עם המצב המשברי, תשמש כמשקל נגד האימה וחוסר האונים.
לקראת המפגש עם שורדת השואה שבני משפחתה נחטפו, אני מנסה לפנות לרגע את החרדה הרגשית ולקרוא שוב את השורות מעלה. מה אני יודע על האשה הזאת? אני יודע שכילדה התמודדה עם איום חיים ללא כל יכולת לבצע פעולה שעשויה לשמש כתגובה לאיום על חייה ועל חיי משפחתה. אני יודע שבכל זאת הצליחה לשרוד, להשתקם מבין ההריסות, לבנות מחדש את חייה, לסייע בהקמת המדינה ובבניית כוחה ועצמתה. בזכות פועלה כנגד כל הסיכויים, היא ובני דורה הובילו אותנו למצב שלמרות ולצד הכאב הרב, אנו מסוגלים להתארגן מחדש ולהגיב לסיטואציה המאיימת ממקום של עצמה ושליטה.
את כל המידע הזה, אני רוצה להעביר אליה. אני לא מצפה שהיא תפסיק לכאוב את האסון הנורא שקרה לה רק לפני מספר ימים ובהחלט אתן לו מקום. אך בו בזמן אני רוצה לשתף אותה בכך שאני מאמין שדווקא לאנשים שכמותה שעברו את מה שעברו ושרדו, יש את כוחות הנפש להתחבר למקורות החוסן הפנימיים, להבין את המובחנות בין המצב אז למצב היום ולבוא ממקום של אדם שמסוגל לסייע לכולנו להתמודד עם המצב הנוכחי ביעילות המתאפשרת. המקום של העשייה והיכולת לתת מעצמה הם שיהווה כמהלך נוגד לחודרנות של אירועי העבר, יעזרו בשימור התפקוד וישמשו ככלי להעצמה ושיקום גם מאירועי העבר.
במקרה של שורדי השואה וזקנים רבים שעברו אירועים משבר מורכבים במהלך חייהם עלינו להעביר את המסר, שעצם הימצאותם איתנו היום, הכלים שבהם השתמשו לאורך חייהם ושהביאו אותם לגילם המופלג למרות הכול - יקרים מפז, לא רק בעבורם אלא בעבור כולנו.
ד"ר דורון שגיא, גרונטולוג, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, המרכז האקדמי למשפט ועסקים בר"ג, ארגון "עמך", והאגודה הישראלית לגרונטולוגיה