חוסן בימי מלחמה: למה דווקא הקשישים יכולים ללמד אותנו הרבה

על-פי התפיסה המקובלת, האוכלוסייה המבוגרת ניצבת בפני סיכון יתר בהקשרים של מצוקה רגשית עקב האתגרים הרבים עמה מתמודדת בממדים בריאותיים, נפשיים וחברתיים. במקרה של שורדי השואה, נוספת מורכבות יתר סביב הצורך להתמודד עם אתגרי הזקנה המורכבים, לצד ההתמודדות עם השלכות הטראומה מעברם, העשויה "לצוץ מבין הבקיעים" עקב קווי דמיון מסוימים בין המצב הנוכחי לזיכרונות הקשים מהעבר מכאן עולה שאלת אופן ההתמודדות הנדרש מהאדם הזקן ומהלך הפעולה הרצוי מבחינת בני המשפחה, מכרים ומטפלים מקצועיים.

מדובר כיום על הכשל בקונספציה האסטרטגית הבסיסית של ההנהגה, עוד בטרם החלה המלחמה. גם בסוגיה הנידונה כאן, המהלך הראשוני הנדרש הוא שינוי הקונספציה הבסיסית בהקשר להתמודדות עם אתגרי הזקנה. עלינו להפנים כי המהלך הרצוי כרוך בהגברת הנגישות למשאבי חוסן הקיימים באדם ולא רק בהפחתת ההשלכות של פגיעוּת מובנית.

המושג "חוסן" חוזר על עצמו שוב ושוב וכל ברי הסמכא דורשים מאיתנו להשתמש בו בשעות קשות אלו. אבל מה המשמעות של "חוסן"? האם אנו נדרשים להתעלם מרגשות הכאב החד שכולנו חווים בימים אלו ולהתמקד רק בתכנים חיוביים? האם זו דרישה הגיונית בהתחשב במראות הקשים מנשוא והאסון הנורא שאנו חווים?

כדי להבין את משמעות המושג "חוסן" אחזור לתקופת הקורונה ואייצר הקבלה שתעזור לנו בהבנת המושג. האויב היה אז נגיף אכזרי שקטל רבים ובמיוחד כאלו בעלי רקע בריאותי מורכב, בתוכם גם רבים משכבת הגיל המתקדמת. מה שעזר לנו לשנות את התמונה לחלוטין ולעבור למרחב של התמודדות יעילה, היה החיסון שרובנו קיבלנו. המילה חוסן והמילה חיסון הן מאותו שורש - גם לשוני וגם מהותי. החיסון לא ניתן כתרופה לחולי הקורונה אלא כחומר כימי שסייע לגופנו להתמודד ביתר יעילות בתהליך המלחמה עם הנגיף.

הפעם ההתמודדות שלנו היא לא עם נגיף (לפחות לא במובן המקובל של המילה) והחומר הנדרש להתמודדות איננו חומר כימי, אלא חומר רגשי. אנו נזקקים לחוסן במקום לחיסון. עוד לקח חשוב שנלמד במהלך שיא המגיפה היה שהסגר הנדרש גרם לעיתים לנזק לא פחות מהנגיף עצמו. אנשים שלא באו במגע עם מרחבי התמיכה והפעילות התדרדרו מבחינה פיסית, נפשית וקוגניטיבית. הבדידות המציאותית והרגשית פגעה קשות במרחב החוסן ששירת אותם בטרם המגיפה.

לתפיסתי, דווקא האוכלוסייה המבוגרת בעלת ניסיון החיים הרב ובמיוחד שורדי השואה שחוו את הטראומה המורכבת ביותר בתולדות האנושות כולה, מחזיקים עמוק בנפשם את הידע ואת כלי ההתמודדות שהביאו אותם להיות פה איתנו, היום למרות הכל. אם יצליחו להתחבר אל המשאבים הפנימיים שעזרו להם להתמודד אז ולכל אורך חייהם, יוכלו לעשות בהם שימוש גם היום. החוסן הוא לא חומרי והוא חסר גיל. על כן הוא מצוי פוטנציאלית גם אצל אדם עצמאי ובריא וגם אצל אדם הסובל ממחלות הפוגעות בתפקודו.

באופן פרדוקסלי לכאורה, הוא עשוי להימצא יותר אצל כאלו שכבר נחשפו ונחשפים למשברים הדורשים התמודדות, לעומת אלו שנתקלים בהם לראשונה. אם האדם יפנים זאת, הוא יוכל לאמץ מחדש תחושת שליטה שתסלק את חוסר האונים הכרוך במצבי טראומה. במקום הרגשת חולשה ונזקקות - האדם הזקן ירגיש שנזקקים לו. הפנמת תחושה מעצימה שכזו תוביל לזמינותה של אנרגיה מחודשת בזכות הבנת המטרה והמשמעות של חייו גם בחלקם המאוחר. אנרגיה זו תקדם פעילות פיסית מוחית ונפשית ומכאן תוביל לשיפור במצב בריאותו ותפקודו הכולל.

במסגרת עבודתי, שוחחתי אתמול עם שורדת שואה, בת 103(!). בימים כתיקונם אני מורגל לשמוע אותה מלינה על תחלואיה השונים קשיי התפקוד, הזיכרון שאיננו כפי שהיה, הראייה המוגבלת המצרה את צעדיה ועוד. להפתעתי אתמול מצב רוחה היה מעודד מתמיד. היא סיפרה לי שכרגע מארגנת מיזם לחבילות סיוע לחיילים במסגרת הדיור המוגן ואף התנצלה שמתוך כך לא תוכל להאריך בשיחה. היה נדמה כאילו היא חזרה למרחב מוכר בו היא מתמצאת, למרות כל הפגיעות האורגניות והאובייקטיביות. הרגע שלה סוף סוף הגיע.

אם כן, דווקא ימים אלו מציבים בפני האדם הזקן הזדמנות בלתי חוזרת לשבור את התפיסה לפיה הגיל המתקדם מציב את האדם בעמדת חולשה מובנית. נגישות למרחב השליטה והבנת הצורך החברתי תוביל לתחושת מטרה ומשמעות שתקדם המשך פעילות וחיוניות. ליקיריכם ומטופליכם הזקנים אימרו - אנחנו זקוקים לכם דווקא עכשיו!

ד"ר דורון שגיא, גרונטולוג, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, המרכז האקדמי למשפט ועסקים בר"ג, ארגון "עמך", והאגודה הישראלית לגרונטולוגיה