אסון הטרור הגדול ביותר שקרה לנו, גרם בשתי היממות האחרונות לרבבות מאזרחי ישראל להניח בצד את המחלוקות ולשלב ידיים. אנחנו עדים לשיתוף פעולה אזרחי שלא היה כמותו בישראל. שיתוף פעולה של אזרחים שיש להם מטרה משותפת, גדולה יותר מכל מכל דבר אחר. בגאווה גדולה אנחנו רואים אזרחים שהפנימו שהכוח שלהם הוא באחדותם ובשיתוף הפעולה ביניהם.
למעשה, היכולת הזו לשתף פעולה, לעבוד ביחד, היא זו שהפכה את בני האדם למין השולט בכדור הארץ. ההבדלים המהותיים בינינו לבין שאר המינים שחולקים אתנו את אותו כוכב, אינם מהותיים ברמת הפרט. הסוד להצלחה של האדם הוא ביכולות החברתיות שלו.
אלא שלמול היכולת וההבנה הזו של אזרחי ישראל, עומדת קבוצה אחרת שלא הפנימה עדיין את העובדות בשטח. קבוצה שבאופן אירוני מכונה "נבחרי הציבור". קבוצה זו מחווירה ולא מצליחה להגיע למעט מן המאפיינים של אזרחיה. אין בה מנהיגות או הבנה בסיסית שכוחנו בשיתוף הפעולה הקבוצתי הקולקטיבי. אחרי תקופה ארוכה בה הייתה עסוקה קבוצה זו בשיסוע ובהפרדה, בפופוליזם וקיצוניות, היא מצאה עצמה מתקשה, שלא במקרה, לתפקד ברגע הקריטי ביותר שדרש מנהיגות וחיבור קולקטיבי.
בספרות המדעית ישנה מחלוקת לגבי מקור היכולת לשיתוף פעולה - האם הוא תורשתי או סביבתי? כך או כך, כשמדובר בהנהגה הנוכחית שלנו, היכולת הזו פשוט לא קיימת. האם היא לא מושפעת מהמציאות הסביבתית והיא כל כך מנותקת, או שיש לה גנים מיוחדים המנותקים מאנושיות?
לאחר אירועי 9/11 הטראגיים בארצות-הברית, צוות פסיכולוגים, בראשותו של ג'יי ריצ'רד הקמן, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית וארגונית באוניברסיטת הרווארד, החליטו לבחון ולחקור אילו גורמים הופכים את יחידות המודיעין בצבא האמריקאי לאפקטיביות. לשם כך, הם החלו לחקור לעומק ולרוחב את אנשי מערכת המודיעין של ארה"ב. הם ביצעו ראיונות עומק עם אנשים רבים במערכת, ערכו מדידות שונות, התבוננו בתהליכי העבודה של מאות מאנשי יחידות המודיעין ודירגו יחידות אלו מהטובות ביותר לגרועות מכל. אלא שלאחר ניתוח הנתונים, הם גילו שהגורם החשוב ביותר להצלחה של יחידת מודיעין לא היה ברשימה שלהם מלכתחילה.
הגורם הזה לא היה קשור ביציבות הצוות או מספר האנשים שבו. גם הכרה, משאבים, תגמול הולם ותחומי אחריות נרחבים לא היו קשורים להצלחת היחידות. הדבר האחד שהיה משותף ליחידות המודיעין המוצלחות ביותר היה מידת העזרה ההדדית והשיתוף בין האנשים ביחידות אלו.
הפער הזה בין ההנהגה לבין אזרחי ישראל בלט בשעות הקשות ביותר שידעה המדינה, פער שזועק מכאב. ההתארגנות האזרחית ושיתוף הפעולה הספונטני בין אזרחי המדינה, שנחלצים לעזרתה ברגעים הקשים, מקיף כל תחום אפשרי כמעט - מאספקת מזון ללוחמים, דרך הסעות של חיילים ואזרחים ועד פתיחת בתים לאירוח משפחות שנותרו ללא בית או כאלו שגרות באזורי הקרבות.
כל מערך שיתוף הפעולה הזה עובד וגדל משעה לשעה, בניגוד ובניתוק מוחלט לכאוס וחוסר האונים שמשדרת ההנהגה. והמנהיגים שלנו? הם יכולים רק להביט מהצד ועם מעט תבונה בראשם, גם הם יבינו שבמעדים אלו אזרחי המדינה בעצם אומרים - הנהגה יקרה, אינך עומדת בסטנדרטים שלנו האזרחים, את מאכזבת אותנו שוב ושוב.
הנהגה אמורה לייצג את בוחריה וכשזו מתנהלת בפער כל כך גדול מדוע שנרצה בה עוד?
הכותבת היא עמיתה במכון למדיניות העם היהודי, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית-פוליטית מהאוניברסיטה העברית