סגנון הורות הוא דבר שיכול להשתנות, ואם אתם לא מאמינים לזה, פשוט תקראו את ראיון החרטה עם פרופסור איימי צ'ואה, "אמא נמרה", שתפסה כותרות לפני למעלה מעשור כשתיארה את סגנון ההורות הקפדני והקשוח שלה בספר "מזמור הקרב של אמא נמרה".
הסגנון השנוי מאוד במחלוקת כלל איומים לשרוף את הצעצועים של שתי בנותיה ולקרוא לבתה סופיה "זבל" על כך שלא הפגינה מספיק משמעת כדי לשמור על ציונים מעולים ולתרגל בכינור או פסנתר במשך 6 שעות ביום בזמן שהיא גרה בקונטיקט.
אחרי מקרה כמעט קטלני של דיברטיקוליטיס (דלקת במעי הגס) לפני חמש שנים, צ'ואה חוותה לדבריה "התעוררות" הנוגעת שיטות ההורות שלה. "אם באמת הייתי מתה בבית החולים, היו את כל הדברים האלה שהייתי צריכה להגיד לבנות שלי שלא אמרתי", אמרה צ'ואה, בת 60, לדיילי מייל בראיון שפורסם בתחילת השבוע. "דברים כמו: אני כל כך גאה בך, ואני מקווה שאת מבינה שלמרות שאני נוטה לטעות בצד של הביקורת ומציאת אשמה, את הרבה יותר מוכשרת ומבריקה ממה שהייתי אי פעם. עלית על הציפיות הכי פרועות שלי'", הוסיפה כשהתייחסה לשתי בנתיה.
הרגישה שגם הביאה דברים חיוביים
אבל היא כן מרגישה שהגישה האינטנסיבית שלה הניבה כמה דברים חיוביים: סופיה, בת 30, היא בוגרת בית הספר למשפטים של ייל שעובדת עם הצבא כעורכת דין, ואילו לולו, בת 27, סיימה בהצטיינות את הרווארד.
"אני מסתכלת מסביב ורואה ילדים בני 25, 28 וחלקם עדיין גרים בבית ואין להם עבודה", אמרה צ'ואה. "זה גורם לי לחשוב שיש פשרה. אומנם הילדות שלי שלא ממש נהנו כמו כולם כשהיו קטנות, אבל כעת זה אומר שיש להן הרבה הזדמנויות. הן בטוחות בעצמן, מסופקות, מרוויחות בעצמן ומשלמות שכר דירה משלהן".
כאשר הבנות שלה גדלו והפכו מצליחות, צ'ואה אומרת שהקשר ביניהן התפתח. "יש לי מערכת יחסים מצוינת עם הבנות שלי עכשיו", אמרה. "אני למעשה מנותקת עד לנקודה שבה הן אומרות לי, 'למה את לא מתקשרת אליי? למה את לא מחזירה לי הודעות טקסט?' אבל עכשיו הן יתקשרו אליי להתייעץ לגבי עבודה ומערכות יחסים, וזה נהדר".
ומה הבת שלה לולו חושבת? "איבדתי את התמימות של הילדות, את תחושת השמחה והפלא, ובהחלט הרגשתי הרבה לחץ", אמרה והוסיפה: "אני כן חושבת שהטוב גובר על הרע, ואני גאה בהוריי ובעצמי עכשיו. אבל אני בהחלט חושבת שהדברים יכלו להיות אחרת", הוסיפה לולו על אמה ואביה, ג'ד רובנפלד, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל. דברים רבים רדפו אותה באותה תקופה, היא הסבירה. "הרגשתי שיש כל כך הרבה עומסים עליי, וזה השפיע על מצב הרוח והיציבות הרגשית שלי, שכנראה היו דאגה משנית לאמא שלי", שיתפה לולו.
"אני עדיין מאמינה שהשגת מצוינות יכולה להביא הרבה יתרונות, ואני שמחה שהטמעתי תחושה של חוצפה בילדים שלי. אבל הדברים שאני מתחרטת עליהם יותר הם הדברים הקשים שאמרתי להם ואיבוד עשתונות", אמרה צ'ואה.
"עשיתי הרבה טעויות והגעתי לסף. בשלב מסוים רבתי כל כך עם לולו שבסופו של דבר כתבתי את הספר אך ורק בגלל שהיינו בנקודת משבר כזו. חשבתי: 'אוי אלוהים, אם אני לא אשתנה, היא תשנא אותי לנצח, ואני הולכת לאבד אותה', אז נסוגתי אחורה".