"הסיפור שלי החל בשירותי הצבאי, במלחמת יום הכיפורים: ב-6 באוקטובר, 1973 שירתתי כתותחן ב"תעוז כישוף", כשבעה ק"מ מתעלת סואץ. בניגוד למיתוס המוכר, אותנו דווקא התריעו על המלחמה כיממה לפני שפרצה, ואף הורו לנו ללכת לישון עם נעליים, כשנשק צמוד לגופנו ומסכת אב"כ כרוכה לירכנו.
ואז, ביום כיפור, בסביבות השעה 12 בצהריים, כינס אותנו מפקד הסוללה ופקד על כלל החיילים לעלות על התומ"תים (תותחי 175 מ"מ) על מנת שנתכונן למעבר לעמדת הירי הסמוכה ל"תעוז", ואילו לי הורה המפקד להישאר במוצב כדי לשמור על הציוד של חיילי הסוללה.
כשחבריי התפזרו איש איש לעיסוקיו, בהחלטה של רגע, עקפתי בהליכה שפופה את הסוללה, עליתי לבסוף על אחד הטנקים והסתתרתי שם. אמרתי בליבי, כי גורלי יהיה כגורל יתר חבריי. בנוסף, חששתי שחיילים מצריים עשויים להגיע ל"תעוז" ואז אוותר לבדי מולם, שהרי כוחות מעטים היו פזורים אז מקו המים ועד ל"תעוז" שלנו, בגזרה המרכזית של תעלת סואץ.
כמה דקות לפני השעה 14:00, נשמעה אזעקה ברכב הפיקוד של הסוללה המסמנת על התקפה אווירית קרובה. בין רגע נראו להקות מטוסים חותכות את האוויר בטיסה בגובה נמוך כדי להפציץ את "טסה", הבסיס העורפי שלנו, שמיד נראה בוער כולו. אינספור של פגזים החלו לנחות בזה אחרי זה על הדיונות שמקיפות אותנו. המרחב שסביבנו, שהיה עד אז שקט ושומם, הפך ברגע אחד לרועש ומאיים. כאשר הגענו לעמדת הירי, מיד התחלנו לירות לעבר התעלה כדי למנוע מהצבא המצרי הפולש לכבוש את המעוזים שלנו שם. אולם אש הפגזים המצרית הגיעה עד מהרה לתוך הסוללה שלנו. הסתלקנו ממנה מיד והתחלנו לנוע לעמדת ירי חלופית, רחוקה יותר מה"תעוז", תוך שהפגזים נוחתים ליד הרכב שדהרנו בו. כך, עד שהבנו שטעינו בכיוון ובמקום לסגת מזרחה פנינו לתעלה.
מפקד הסוללה הבחין במצבי ומיד צעק לעברי לזנק לתוך הדיונה עם הראש פנימה. זמן להרהר במה שעבר עליי - לא היה. בכלל, מחשבות לא היו אופציה עבורנו, אלא רק פעולות, מעשים, סוג של הסחת דעת. בהחלטה של רגע קראו לי כדי לעלות על זחל, שאמנם היה מלא בפגזים וחומרי נפץ, אבל היינו צריכים להגיע במהירות לכביש הסמוך, ציר "עכביש" המפורסם, שם בערו והתנפצו תומ"תים ומכליות דלק, כדי לפנות הרוגים ולחלץ פצועים. לפתע, הרחנו חומר פלסטי שנשרף מאחורינו, נטשנו את הרכב ומיד אחר כך נשמע פיצוץ עז. הבנו שניצלנו.
בימים שלאחר מכן, הזדחלנו בשיירה אינסופית על ציר "עכביש" לכיוון התעלה. ככל שהתקרבנו לשם, ירי הארטילריה המצרית התגבר, אלפי קנים צלפו בנו. במשך ימים ארוכים נחתו סביבנו פגזים בכל שעה נתונה. שריקה, אין לדעת היכן הפגז ייפול, השתטחות בתוך הדיונה, פיצוץ, ענן אבק. לפעמים זה היה קרוב מאד, ממש לידנו. אף אחד לא היה בטוח שיחיה בעוד כמה רגעים.
ואז נגמר. המלחמה הסתיימה. חוזרים הביתה. לכאורה, הכל טוב. יצאתי בחיים. אבל אז רק התחלתי להבין שההתמודדות האמיתית - עוד לפניי.
אחרי שהשתחררתי מהצבא הדחקתי היטב את רגעי האימה מהמלחמה. למעשה, העלמתי אותה מזיכרוני. או כך חשבתי שאני עושה. כאשר היו מדברים לידי על הימים הנוראיים האלה, מעולם לא סיפרתי שגם אני השתתפתי במלחמה הזאת. לא הרגשתי שיש לי קשר לכך. חייתי בניתוק מוחלט ממנה. רק לאחר שגנזתי את הרומן הראשון שלי ובמקומו התחלתי לכתוב רומן אחר ("שלישיית בית הכרם"), המלחמה החלה לפתע לבצבץ בין השורות.
כתבתי על חייל שהופך לרקדן אוטומטי אי שם במדבר, מפזז על הדיונות בעוד שהקליעים שורקים סביבו. בשוחה שבה הסתתר קודם, הוא השאיר את חבריו הפצועים, ואולי גוססים, ולאחר שהשתחרר מהצבא, רגשי האשמה על שבגד בחבריו - מציקים לו. קרוביהם של החיילים האלה, פחד, עלולים לנקום בו. שוב הוא מסתתר. ידיד משפחה שוכר בלש פרטי שמגלה כי חבריו מהשוחה שרדו כולם, הם מנהלים חיי שגרה במקומות שונים בארץ, אבל הוא לא נרגע. מדוע הוא נשאר בחיים ואחרים לא? כל אלו הן חוויות שלעיתים חשתי בעצמי.
במשך שנים סבלתי מהפרעות שונות. נפשיות ופיזיות כאחת. לימים, המחקר על פצועי נפש ממלחמות בארץ ובעולם הראה את הקשר שבין המלחמה להפרעות אלה. עברו עליי לילות לבנים, אופנוע שקורע את האוויר או מטוס בשמיים, גרמו לי להשתטח על המדרכה. נמנעתי מלהיכנס למקומות הומי אדם. כשכבר הלכתי לסרט או הצגת תיאטרון, ישבתי בקצה השורה. כל רגע עלול להתרחש אסון ואז אצטרך להימלט מהאולם, להציל את עצמי.
באחת מתקופות המילואים שלי, כאשר שירתי במוצב על גבול לבנון, נתקפתי בכאבי בטן עזים שנמשכו לפרקים חודשים רבים, גם לאחר שהבדיקות הפיזיולוגיות היו תקינות לחלוטין. אלא שהכאבים הפכו למיחושים, שהשתכנו בתוכי למשך שנים רבות.
אני יכול להגיד שהייתי מפוצל. למדתי באוניברסיטה, ואחר כך לימדתי בה כול חיי המקצועיים. גידלתי שני ילדים לתפארת, התפרנסתי היטב וחוויתי גם רגעי אושר לא מעטים.
אבל רק לאחר פרסום הרומן השני שלי, "ניצנה", שגם בו אותות המלחמה ההיא ניכרים, הבנתי שהגיעה העת לטיפול, גם אם ניסיתי בכל כוחי להדחיק.
בעמדה החדשה, במשך 84 שעות רצופות ירינו לעבר התעלה. מזון בקושי היה, המים כבר כמעט אזלו. הפגזים שאותם טענתי לתוך התותח יחד עם חברי לצוות היו כבדים מנשוא, ומדיי כמה דקות בממוצע שיגרנו פגז. ביום וגם בלילה. אחרי 84 שעות של ירי, תותחי הסוללה קרסו. אני זוכר שצנחתי אז על הדיונה ונרדמתי בישיבה, הספקתי לישון שעתיים.
ביום שבת בבוקר, שבוע אל תוך המלחמה, כאשר מצאנו פנאי לאכול ארוחת בוקר זריזה. נשענתי על רכב הפיקוד, כאשר לפתע אש תופת נפתחה לכיווננו, ואחר כך מטוסי האנטר העיראקים שתקפו אותנו עלו לשמיים כדי לשוב לסיבוב חוזר. ניצלתי את ההפוגה הקצרצרה הזאת כדי לברוח לעומק הדיונות שמסביב, להעלם בתוכן. אלא שאחד האנטרים זיהה את תנועותיי והחל לרסס אותי בכדורי מקלע, כאשר הוא גח מעליי בגובה של לא יותר מעשרה מטרים. הקליעים שרקו ליד אוזניי, נחבטו בחול שבין רגליי, בעודי מקפץ המום על הדיונות. באותם רגעים, רק יצר ההישרדות ניהל אותי, אך המוות נראה כאפשרות הסבירה ביותר.
לפני כשלוש שנים, פניתי לעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) המעניקה סיוע נפשי לנפגעי טראומה על רקע מלחמה וטרור, וזכיתי במטפלת מיומנת. להפתעתי, הצלחתי להוריד את עוצמת החרדות שסבלתי מהן שנים. פיתחתי שליטה בהפרעות האלה, כולל בכעסים שנלווים אליהם.
היום, אני כבר מתהלך ברחוב בביטחון שלם, נבהל פחות מצפירות המכוניות, ואפילו בוחן היטב את המוצרים בסופר ולא נוטל אותם בחיפזון מהמדף כדי להסתלק מיד מהחנות, שמא יקרה משהו נורא.
לי, נט"ל עזרו לחזור למסלול החיים. אבל אני בטוח, משוכנע אפילו, שכמוני יש רבים, אלפים. כאלו שחושבים שהצליחו להדחיק חוויות נוראיות מהצבא, ומשלמים על כך מחיר יומי כבד. וברוב המקרים הם אפילו לא מקשרים בין המחיר הכבד - התנהגויות מוזרות, מערכות יחסים שלא מחזיקות, התפרצויות זעם - לבין אותה חוויה נוראית שעברו. להם אני אומר - אל תישארו עם זה לבד, התקשרו לקו הסיוע של נט"ל 1800-363-363 והתחילו לחיות את החיים בלי סלעים על הכתפיים.