וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אחרי שאחיה טופל במחלקה הזו - ונפטר, חן הפכה לאחות ומטפלת בילדים אחרים

עודכן לאחרונה: 18.9.2023 / 13:05

אחרי שאחיה נפטר ביחידה לטיפול נמרץ לב בשניידר, חן גודינגר יצחקוב, אחות במקצוע, החליטה לעבור ולעבוד שם, כדי להשפיע ולעזור לילדים אחרים עם בעיות דומות לשל אחיה. "כשאני מלווה משפחה לחדר הניתוח הרגש צף", היא מספרת

חן יצחקוב ואחיה אביעד. באדיבות המצולמים
חן גודינגר יצחקוב ואחיה אביעד ז"ל/באדיבות המצולמים

חן גודינגר יצחקוב (32) מנתניה היא אחות ביחידה לטיפול נמרץ לב במרכז שניידר לרפואת ילדים כבר 11 שנים והיא מכירה את היחידה הזו עוד כשהייתה ילדה - מאז שנולד אחיה הקטן אביעד ז"ל. אחיה שנולד עם מום בלב, היה בן 22 בלבד במותו לפני כ-6 שנים, לאחר שעבר קריסת מערכות לאחר ניתוח. כילד, טופל בשניידר, והיום, חלק מהצוות הרפואי נמצא שם עד היום ועובד עם חן.

בעקבות המעקב הרפואי של אחיה במכון הלב, חלמה חן להיות רופאה, ולבסוף למדה סיעוד והיה לה ברור שמיד בסיום הלימודים היא תבקש (וגם תצליח) לעבוד ביחידה לטיפול נמרץ לב בשניידר, ולעשות את כל מה שביכולתה כדי לעזור לילדים במצב שבו היה אחיה ואולי לתת להם סיכוי לחיות.

"אביעד אחי נולד עם לב חלש וכבר בגיל 7 חודשים הוא עבר את הניתוח הראשון שלו, של סגירת ASD בגיל 7 עבר את הניתוח השני - תיקון מסתם מיטרלי UCDHK ובגיל 22 עבר את הניתוח האחרון - החלפת מסתם מיטרלי", היא מספרת.

לא נתן ללב שלו להפריע לו לעשות כל מה שאהב ורצה

"בילדות תמיד שמרנו על זה שאביעד לא יתאמץ, או יתעייף מידיי כי אמא ואבא אמרו שזה לא בריא ללב שלו.כשהיינו משחקים יחד מחבואים, תופסת, משחקי כדור וקרבות בכאילו אז היו פעמים שהוא התנשם והתעייף מעבר לילד רגיל"

חן מספרת כי כבר מילדות המשפחה הייתה שומרת על זה שאביעד לא יתאמץ או יתעייף מדיי. "אמא ואבא תמיד אמרו שזה לא בריא ללב שלו וכשהיינו משחקים יחד מחבואים, תופסת, משחקי כדור וקרבות בכאילו אז היו פעמים שהוא התנשם והתעייף מעבר לילד רגיל".

חן מספרת שכשהייתה בת 10 היא זוכרת ש"ערב אחד שהיינו האחים לבד בבית. דנה אחותי הגדולה אני ואביעד, דנה ישבה ושיחקה במחשב ואני עם אביעד כמו חתול ועכבר רצים משתוללים בבית ואז פתאום הוא נשכב על הרצפה נגע בחזה ואמר "אני עייף" ועצם עיניים. כל כך נבהלתי ולקחתי על עצמי את האשמה המון זמן שבגללי הוא נשכב על הרצפה מעולף".

"בילדות של אביעד איפשהו שתמיד גוננתי עליו, הוא ידע להסתדר בכל מקום ובכל מצב אבל בכל זאת היה לי נוח ונכון להיות לצידו ולשמור עליו. כשהיה בכיתה א' הוא עבר את הניתוח השני , תיקון המסתם וכמתנה מאמא ואבא על הצלחת הניתוח והיותו אמיץ וגיבור ביקש כמתנה אחות קטנה ולאחר 9 חודשים נולדה לנו אחות קטנה בשם רוני. גדלנו ביחד היינו חברים הכי טובים על אף פער הגילאים. הייתי הולכת לבקר אותו בהפסקות, היה נכנס איתי לשיעורים בסוף היום ומחכה לי שנחזור ביחד הבייתה, הייתי מצטרפת אליו לחברים ומפגשים כיתתיים. כשהתבגר ונהיה בחור הוא כבר היה מגונן ושומר עליי, היוצרות התהפכו, שרירי וחסון, גבר גבר שכיף להסתובב לצידו, משרה בטחון. היה מרים אותי והופך אותי בשניה על הרצפה".

חן מדגישה כי "אביעד נולד אומנם עם לב חלש אבל לא נתן ללב שלו להפריע לו לעשות כל מה שאהב ורצה, השתתף בכל פעילות, ספורטאי מצטיין שחיין התאמן בקרב מגע וקרטה. אהב את הים חברים והכי הכי אותנו המשפחה".

"החלום שלי היה להיות מנתחת פלסטית כדי שכולם ירגישו מושלמים"

"חזרתי לשגרת עבודה מהר, מייד אחרי השבעה. כולנו במשפחה לא נתנו לעצמנו לשקוע ובחרנו להמשיך הלאה, וכך גם אני החלטתי לקום ולחזור למקום שבו הכל קרה. יש רגעי שבירה ופלשבקים לימים ולרגעים האחרונים עם אביעד במחלקה אבל מצליחה איכשהו לאסוף את עצמי ולהמשיך כי זה מה

אני זוכרת מגיל קטן שרציתי לעסוק בתחום הרפואה וזה התעצם יותר לקראת הבגרות ובחירת המסלול המקצועי בחיים, החלום שלי היה להיות מנתחת פלסטית, לתקן פגמים אצל אנשים ולגרום להם להרגיש הכי מושלמים וטוב עם עצמם. כמו כולם עשיתי פסיכומטרי והבנתי שלרפואה לא אתקבל ומבחינתי לא בא בחשבון לעזוב את המשפחה וללמוד בחו''ל. אני זוכרת את השיחות עם אמא שלי מה אבחר ולאן אלך, ולבסוף החלטתי ללמוד סיעוד.

לאחר שעבדתי כשנה וחצי כסטודנטית במחלקה האורטופדית בבלינסון רציתי לעבור לשניידר. בשבילי להגיע לעבוד במחלקת טיפול נמרץ לב בשניידר זה היה הייעוד. זה המקום בו אביעד קיבל מחדש כל פעם חיים. אני זוכרת שעליתי למחלקה לפגוש את האחות האחראית, לחצתי לה יד ואמרתי לה "שלום אני חן ואני רוצה לעבוד במחלקה הזאת". זה היה גאווה בשבילי לקחת חלק ממערך ניתוחי לב חזה.
אביעד היה במעקב במכון הלב מאז שנולד, ובגיל 22 הוחלט על הניתוח האחרון לצורך החלפת מסתם. הוא היה מכנה אותי א.א.חן (אחותי אחות). האשפוז היה קצר. הוא נותח ביום רביעי וחלה התדרדרות מהירה במצבו בראשון בערב תוך כדי החייאה ממושכת הועלה על אקמו ובבוקר למחרת נפטר. אני לעולם לא אשכח את הצוות שנלחם עליו ולרגע לא וויתר.

"חזרתי לשגרת עבודה מהר, מייד אחרי השבעה. כולנו במשפחה לא נתנו לעצמנו לשקוע ובחרנו להמשיך הלאה, וכך גם אני החלטתי לקום ולחזור למקום שבו הכל קרה. יש רגעי שבירה ופלשבקים לימים ולרגעים האחרונים עם אביעד במחלקה אבל מצליחה איכשהו לאסוף את עצמי ולהמשיך כי זה מה שאביעד היה רוצה".

sheen-shitof

פתרון טבעי

גבר, הגיע הזמן לשפר את התפקוד המיני ואת הזוגיות שלך

בשיתוף גברא
חן יצחקוב. באדיבות המשפחה
"זה מה שאביעד היה רוצה". חן יצחקוב/באדיבות המשפחה

המחלקה מציפה בי זיכרונות

"בכל פעם שאני מגיעה לבית החולים אני נזכרת במקומות שהסתובבנו יחד לפני שנכנס לחדר הניתוח ונפרד מאיתנו, זה מעלה לי חיוך ודמעות יחד"

היחידה, העמדה בה הוא שכב, החדר במחלקה, מכשיר האקמו והפריזמה, החייאות, הכל מציף ומעלה זיכרונות. "נכון שבמקום הזה הוא גם סיים את חייו אבל לאורך הדרך הקצרה אומנם באשפוזו האחרון הרגשתי שטיפלו בו במסירות ועשו הכל והוא נפרד ממני בבית שלי, בידיים של החברים שלי", היא מספרת.

בכל פעם שאני מגיעה לבית החולים אני נזכרת במקומות שהסתובבנו יחד לפני שנכנס לחדר הניתוח ונפרד מאיתנו, זה מעלה לי חיוך ודמעות יחד, איך אביעד ידע לראות את החיובי והטוב, צחק על המצב.
עשינו תמונות במקומות דומים מהאשפוזים הקודמים. כשאני מלווה משפחה לחדר הניתוח הרגש צף, מדברת איתם ומנחה אותם בדרכנו למסדרונות חדר הניתוח מה הולך להיות, כמה זמן המתנה ובכל פעם מחדש בכניסה בעמדת הקבלה עולה בי הזיכרון של אביעד מנפנף לנו לשלום ודלת הזכוכית נסגרת אחריו.

אני לא באמת יודעת איך יסתיים המהלך אבל תמיד בתקווה גדולה שיחזרו לביתם חזקים בריאים ומתוקנים. כשאני פוגשת משפחות שעוברות דברים דומים למה שאני ומשפחתי חווינו בעבר החוזקות שלי באות לידי ביטוי כשאני מצליחה לגרום למטופלים לחייך, לצחוק על אף הכאב והאי נוחות, להיות שם ולעזור, להקשיב ולתת יד וחיבוק כשצריך.החולשות שלי באות לידי ביטוי במצבים הקשים והמורכבים יותר, שם אני מנטרלת את הרגש ועושה את ההכי טוב שאני יכולה לתת מעצמי. זה תפס אותי לאחרונה במשמרת שהתחילה במרתון עם מטופלת שהפרוגנוזה לא טובה, והסתיים בהחייאה שלא צלחה על אף המאמצים. וכשהגיעה האמא עומדת מעליה ובוכה פשוט הרגשתי צורך לגשת אליה ולתת לה חיבוק ממושך.

בכובע של אחות למקצוע אני יודעת להגיד שעשינו הכל, אבל בכובע של אחותו של אביעד תמיד רודפת אותי המחשבה מה יכולתי לעשות אחרת כדי שהוא יהיה לצידי היום.

עם השנים לאחר פטירתו (6.5 שנים) הנוכחות של אביעד תמיד איתי, במיוחד בעבודה, שומר עליי, נותן לי כח להמשיך ולעשות. הרגש תמיד קיים ולצידו ממשיכה לעשות את מה שאני אוהבת במקום שהכי מחוברת רגשית ומקצועית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully