מה יגרום לי לחרוג ממנהגי ולהצביע לתכנית ריאליטי לראשונה בחיי

כבר אחרי חצות. סינדרלה הפכה לליכלוכית. הפסיכיאטר שב הביתה אחרי יום מתיש וסוחט רגשית בקליניקה. רעייתי שתחיה, פותחת ואומרת: "אני יודעת שאתה מוצף משיחות על רגשות ויחסים, ואתה הכי היית רוצה לראות עכשיו איזו סדרת מתח בריטית שתכניס אותך למוד של שינה, אבל אתה חייב לראות את הקטע הבא".

ואז היא מעבירה אחורה וקדימה בהקלטת האח הגדול מאותו ערב, ולבסוף מראה לי שני קטעים: הראשון בו יובל מעתוק, ערב יום הולדתה, מזכירה שוב ושוב ושוב לדיירי הבית שהתאריך הזה הוא לא רק שלה, אלא גם של אחיה התאום קובי. "תגידו גם לקובי מזל טוב", היא מפצירה בחברים ברכות עטופה באהבה אינסופית".

בקטע השני, יענקי מוביל חצי עוגת יומהולדת מהמטבח, ואז מהמסך מביט קובי, אוחז בצלחת עם החצי השני של העוגה. וכך, בפריים טיים של אחת התוכניות הנצפות בטלוויזיה הישראלית כולנו שומעים את האח קובי, שחוגג 28 עם אחותו המלאכית, מברך אותה שתביא הביתה "גביע", כשברקע שומעים את בני המשפחה שעוזרים לו להשלים מילים למשפטים.

לא יודע איך אתם הגבתם כשראיתם את הסצינה המרגשת הזו, אבל תנו לי לנחש שעין אחת של צופה, כל צופה, לא נשארה יבשה. דמעות של אושר, שמחה וגאווה. כל ישראל אחים וכולם בוכים מתרגשות. אפילו הדיירים המסוכסכים, בדיוק כמו עם ישראל בחודשים האחרונים, היו צריכים את הקתרזיס הזה. האחים מעתוק לימדו אותנו שיעור בסדרי עדיפויות. לא לקחת דברים כמובנים מאליהם, פרופורציות ישירות ממגדל העמק.

כפסיכיאטר, אני לא יודע מה האבחנה המדוייקת של קובי. האם הוא על רצף האוטיזם בתפקוד נמוך או בעל לקות שכלית כתוצאה מבעיה וסיבוך בלידת התאומים, כמו שאחותו הסבירה.

אבל זה באמת לא משנה. כאדם, צפיתי בנסיך אמיתי, בשר ודם, שלימד את כולנו מהי אהבת אחים. דם סמיך ממים. הילד שצועק - תתפקחו, תפסיקו לריב, ובאצבעותיו סותם נקב ענק שנפרץ בסכר ומאיים להטביע את החברה שלנו.

אולי לי, יותר מרובכם, הסצינות האלו עשו קווץ' ענק בלב. אני אבא לדנה, בת ה-28, שנשואה לעידו המחונן, דוקטורנטית מצטיינת, וליותם וקרן - תאומים, שניהם אוטיסטים בתפקוד נמוך. אני מרצה בארץ ובעולם בפני הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, וממפגשים מרגשים אלו, הצלחתי ללמוד הרבה. כרופא מטפל, יש לי שלוש עצות, או אפילו בקשות חשובות, מהורים אלו:

1. הילחמו על הזוגיות. סטאטיסטית, אחוז הגירושין בקרב הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, גבוה מאשר באוכלוסייה הרגילה. למה זה קורה? שני ההורים משולים לניצולי ספינה שטבעה בלב ים וברגע שאחד נאחז בשני, הוא עלול להטביעו.

2. הגשימו את עצמכם. מבחינת קריירה ותחביבים, הגשימו עצמכם כלכלית, זוגית ומינית. אסור לכם לוותר לעצמכם. פצו את עצמכם כמה שרק אפשר, כי בנושא הילדים - הקשיים לעולם לא ייפסקו, להיפך. כאן הקלישאה המוכרת מאוד נכונה - ילד קטן, צרות קטנות. הצרות והעתיד הלוט בערפל, לפרקים מסתירים את השמש. בכלל, ימי הולדת לנכים הם פחות מלבבים. משנה לשנה, הפער בינם לבני גילם הבריאים הולך ומתעצם. ההשוואה בלתי נמנעת, בעיקר שיש תמונת ראי בבית בדמות אחות תאומה.

3. השקיעו בילדים הבריאים. למרות שמדרך הטבע, מרב המאמצים, הכספים והאנרגיה יופנו לילד הלוקה בחסר. בנו בית מלא חום, שמחת חיים ואהבה. הקפידו על קשר איכותי בין הילדים. סלקו את הבושה מעבר לגדר.

אני לא מכיר את ההורים לבית מעתוק. מעולם לא זכיתי להתארח בבית המשפחה. אבל בדבר אחד אני בטוח, במשימה השלישית הם הצליחו בענק. ללא ספק - מודל לחיקוי ולהשתאות.

ועוד מילה חשובה על בושה. בצעירותם, אחים רבים לילדים עם צרכים מיוחדים מתביישים ומסתירים את העניין מחבריהם, בוחרים שלא להזמין את החברים הביתה. אפשר להבין אותם, בגילים צעירים, העניין הזה כבד מדי עבורם ועלול לשמש "נשק" נגדם מהחברה. אלא שבבגרותם, רובם הגדול מתביישים שהתביישו.

דנה שלנו מעולם לא התביישה ביותם ובקרן. כמו בתי, יובל מעתוק גאה להיות אחותו של קובי. בעיניים נוצצות הסתכלה על אחיה מבעד למסך בסלון, ונראה היה שכל הברה וכל אות שהצליח להגות, היתה משולה אצלה לפיצוח האטום לפחות, או לזכייה בפרס נובל משולש. צעד קטן לאדם, צעד ענק ועל אנושי לקובי, שברגע הופך מנסיך למלך אמיתי והעיניים של משתתפי התוכנית והצופים בבית בורקות מאושר.

אני מאחל ליובל מעתוק שתישאר נדירה, ייחודית ומקסימה כמו שהיא. שהשנה הקרובה תהיה "שנת יובל" ושהוריה יזכו להובילה לחופה עם בר המזל שיזכה בה. אני גם מאחל לה שקובי, אחיה התאום האהוב, יזכה, איכשהו, להיות בחתונתה.

למה איכשהו, אתם שואלים? שמעו סיפור מהחיים: דנה שלנו הייתה אמורה להנשא בחתונת ענק עם למעלה מאלף מוזמנים. וכבר השלמנו עם רוע הגזרה שאחיה ואחותה האהובים לא יוכלו להשתתף ביום חגה. מי שלוקה באוטיזם, מתקשה מאוד במעברים ומגיב רע מאוד כשהוא נמצא בסביבה לא מוכרת, שהיא גם המונית וגם רועשת. אלא שאדם מתכנן תוכניות, ואלוהים צוחק מלמעלה. החתונה, שבדיוק נפלה על סגרי הקורונה הראשונים, גרמה לנו לשנות תוכניות וכפתה עלינו חתונה ביתית מצומצמת ביותר. בדבריי תחת חופתה, אמרתי שסגרי הקורונה המחמירים, שכפו עלינו חתונה ביתית-משפחתית, אמנם צמצמו את המסיבה הגדולה, אבל הגשימו עד הסוף את חלומה של הכלה, שאחיה יהיו נוכחים ביום חגה. אז מכאן אני שולח ליקום משאלה, שביום חתונתה של יובל מעתוק, יהיה נוכח גם קובי, צוחק ומאושר ביום חתונת אחותו .זה יהיה ה"גביע" האמיתי .

החיים בבית האח הגדול הם קשים. מעבדה אנושית של ניסוי בבני אדם, זירת התגוששות של המאה ה-21. הניתוק מהיקרים מאד קשה. הדמעות והדרמה כל אימת שזוכים לברכת שלום מהמשפחה הם אותנטיים ואמיתיים. ליובל קשה שבעתיים כי קובי מתקשה לנהל עימה שיחה טלפונית קולחת ושוטפת. הגעגוע אליו הוא עז ונורא. איך אני יודע? דנה, שלמדה באוניברסיטת ניו-יורק, סיפרה לי.

כפסיכיאטר, כהורה לשני ילדים אוטיסטים, כאדם - אין לי ספק שלעונה הנוכחית של האח הגדול יש מנצחת אחת ברורה. איך קובי ביקש? תנו ליובל את "הגביע". כאחד שמעולם לא הצביע לתכניות ריאליטי, בליל ראשון הקרוב אחרוג ממנהגי ואתן את קולי ליובל מעתוק. מגיע לה. מגיע לנו, כחברה.